שני שוורים תמין וכו'. משנה בפ' המניח: ומ"ש כגון וכו'. כתב נמוקי יוסף דה"א בתוספתא וקמ"ל דאע"ג דקיי"ל כרב נחמן בסוף כתובות דזה גובה וזה גובה היכא דלזה עידית ובינונית ולזה זיבורית וכדלעיל בסימן פ"ה סעיף ג' מ"מ גבי ניזקין כ"ע אית להו דלא אמרינן זה גובה וזה גובה דכיון דזכי להו רחמנא למיגבי ממיטב זהו מיטב שלהם שיעמוד כ"א בשלו אי נמי נפקא מיניה היכא דשניהם תמין ואבד האחד שאינו יכול לומר בעליו לחבירו שלם אתה לי כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו אלא כיון שהזיק זה לזה יצא נזק זה בזה הרא"ה ז"ל עכ"ל ועוד כתב נ"י דאם שור שוה ר' נגח לשור שוה ק' והכחישו שמונים וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה לא אמרינן הכא יצאו שמונים בשמונים ויגבה הראשון מן האחרון עשרה במיתה חצי נזקו דאם כן לקתה מדת הדין שהרי האחרון שהכחישו לראשון מנה אינו שוה אלא עשרים זוו ואין לו לראשון להשתלם אלא מגופו אלא דין הוא שנוציא עשרים כנגד עשרים דהוא שיעור מאי דאית להו לאשתלומי מהדדי ויגבה האחרון מהראשון כ' שהוא מותר הארבעים שהוא ח"נ שהיה שמונים וראשון שמותר חצי נזקו שלשים אין לו להשתלם מן האחרון כלום כיון דאינו שוה כל כך נמצא שפעמים שהניזק שנזקו מועט גובה יותר מחבירו שנזקו מרובה עכ"ל: ומ"ש כגון אם הזיק מועד בתם מאה והתם לא הזיקו אלא חמשים משלם לו ע"ה. איכא למידק דהו"ל לומר בקצרה דהתם ג"כ הזיקו למועד במאה דיצא נ' בנ' והנ' הנותרים משלם לו המועט ונראה דנ"מ לפרש"י שכתב בסמוך דבהתחילו בבת אחת גם התם משלם נזק שלם דלפי זה כשהתם הזיקו למועד ג"כ במאה יצאו ק' בק' ואינו משלם זה לזה כלום א"כ הא דתנן מועד בתם משלם במותר נ"ש בעל כרחך דאיירי לפרש"י דהמועד הזיקו לתם בק' והתם לא הזיקו אלא חמשים דאע"פ שהתחילו בבת אחת יצא נ' בנ' והמועד משלם במותר נ"ש דהיינו חמשים ותו לא ומש"ר משלם ע"ה היינו כשלא חבלו זה את זה בבת אחת אלא בזה אחר זה דבין לפרש"י ובין לפר"י משלם ע"ה ולא נקט רבינו חשבון זה אלא משום דאיכא נפקותא לפרש"י היכא דחבלו בבת אחת וכדפרי' ודוק: