אכלה בר"ה משלם מה שנהנית פליגי בה רבה ורבא וכו'. בפ"ב דב"ק (דף כ') ונראה דגם הרמב"ם היה מסופק אי הלכה כרבה או כרבא וכדכתב רב אלפס ולכך כתב דמשלם דמי עמיר או שעורים דאיזה מהם שהוא פחות משלם ולפ"ז פי' עמיר אינו כפירש"י תבן או קש אלא שעורים בשבלים קודם דישה כן פי' ה' המגיד והוא הנכון דלא כמ"ש ב"י: ומ"ש דמסקנת הרא"ש כהראב"ד. לפי שהביא דבריו באחרונה נראה שכך היא מסקנתו וזו היא דעת רבינו בספרו שקורא מסקנת הרא"ש מ"ש באחרונה. וכתב מהר"ם איסרל"ש דכיון דכתב נ"י דהרמ"ה וריטב"א פסקו כרבא הכי הלכתא ודלא כב"י שכתב דכיון דהרי"ף והרמב"ם מסופקים נקטינן קולא להנתבע ואינו משלם אלא דמי עמיר פי' תבן כפרש"י דלא שבקינן פשיטותא דהאחרונים ורבים מקמי ספיקא דהרי"ף והרמב"ם עכ"ל וכך פסק מהר"ש לוריא בסי' ט"ו והכי נקטי'. וכתב עוד דפירוש דמי שעורים בזול היינו אם אכלה שעורים משלם שליש פחות אם היה גם הוא קונה לה שעורים לפעמים אע"פ שאינו רגיל דאנן אומדין דעתו שהיה קונה לו גם עכשיו בזול אבל אם לא היה מאכילה אלא תבן או דשא כל ימיה אע"פ שאכלה עכשיו שעורים אינו משלם אלא דמי עמיר דרבא נמי מודה בה וברייתא דת"כ דרבא הכי משמע אכלה קב או קביים אין אומרים לשלם דמיהם אלא אומרים כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל ובכלל אע"פ שאינו רגיל משמע נמי אע"פ שאינו רגיל בזה השיעור אלא פחות או יותר אזלינן בתר שיעורא דרוב בני אדם בין לקולא בין לחומרא דהכל תלוי בשיעור הראוי לה ובדבר שהוא ראוי לה ע"ש: