ומיהו פועלים וכו' בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ג) ת"ר פועלין שבאו לתבוע שכרן מב"ה ונגחן שורו של ב"ה ונשכן כלבו של ב"ה ומת פטור אחרים אומרים רשאין פועלין לתבוע שכרן מב"ה ואסקינא דאי שכיח ב"ה בשוקא כ"ע מודו דפטור דהו"ל להמתין עד שימצאהו בשוק ואי שכיח בביתו ולא בשוק לכ"ע חייב ולא פליגי אלא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא לבעל הבית והשיב לו אין ת"ק סבר אין קום אדוכתך משמע ולא נתן לו רשות לכנוס והלכך פטור ואחרים סברי אין עול תא משמע תניא כמ"ד אין קום אדוכתך משמע דתניא פועל שנכנס לתבוע שכרו מבע"ה ונגחו שורו וכו' פטור אע"פ שנכנס ברשות אמאי פטור אלא לאו דקרי אבבא וא"ל אין וש"מ אין קום אדוכתיך משמע ונראה לפע"ד דמתניא בהך ברייתא אע"פ שנכנס ברשות מכלל דלא מיירי בדשכיח ב"ה בשוק דהא ודאי שלא ברשות נכנס וליכא נמי למימר דאיירי בדשכיח בביתו ולא בשוק דא"כ למה פטור הא ודאי אין עול תא משמע כיון דאינו שכיח בשוק וכדכתבו התוס' אי נמי אפילו את"ל דקום אדוכתך משמע אף בדלא שכיח בשוקא כלל מ"מ אית ליה רשותא למיעל דמאי הו"ל למיעבד ועוד דרחמנא יהב ליה רשותא למיעל ולמשכוניה וכ"ש לתבוע שכרו כדכתב נ"י ע"ש הרמ"ה אלא ודאי דמיירי בדשכיח ולא שכיח וקרי ליה נכנס ברשות כיון דשכיח נמי בביתי כמו בשוק ואפ"ה פטור דאין קום אדוכתך משמע מכלל דבשכיח ולא שכיח אי לא קרי אבבא וא"ל אין אלא נכנס מעצמו נכנס ברשות הוי וחייב וזהו שלא הזכיר רבינו דקרי אבבא וא"ל אין אלא כתב דבין שהבעה"ב אינו רגיל לצאת לשוק ובין שהורגל לצאת לפעמים בשוק אם פועל נכנס לביתו נכנס ברשות הוא וחייב בעה"ב בנזקיו אם נגחו שורו או נשכו כלבו והכי מוכח להדיא מדברי התו' שכתבו דאי שכיח בשוקא פשיטא דקום אדוכתך משמע ואי לא שכיח ודאי עול תא משמע וברייתא דתניא קום אדוכתיך משמע ע"כ בדשכיח ולא שכיח דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות דפשיטא דקום אדוכתך משמע עכ"ל זע"פ זה יבואו דברי רבינו על נכון שלא הזכיר בדבריו דקרי ליה אבבא וא"ל אין אלא בנכנס בביתו בלא קריאה כלל ושרי ליה מאריה לב"י שהקשה על רבינו וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק בשכיח ולא שכיח חייב והיינו כאחרים עכ"ל דהלא לא אמרו אחרים דחייב אלא בקרי לי' אבבא וא"ל אין דעול תא משמע ובהא לא קי"ל כאחרים אלא קום אדוכתיך משמע ורבינו לא הזכיר דין זה לפי שאפשר דבזמן הוה נשתנה משמעות הלשון כשא"ל אין אי משמע קום אדוכתיך או משמע עול תא אבל בדלא קרי לב"ה אבבא אלא נכנס לביתי בסתם כיון דשכיח ולא שכיח נכנס ברשות היא וחייב ב"ה בנזקיו כנ"ל דעת רבינו והיא מתיישבת ע"פ הסוגיא אבל דעת הרמב"ם פ"י מנזקי ממון קשיא טובא שכתב בנכנס לרשותו לב"ה וקרי אבבא וא"ל אין דקום אדוכתיך משמע ולא חילק בין שכיח ובין לא שכיח אי נמי שכיח ולא שכיח וכך הקשה ה' המגיד ונראה ליישב דהרמב"ם מפרש הא דקאמר בגמרא לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרא אבבא וא"ל אין מ"ס אין עול תא משמע ומ"ס אין קום אדוכתיך משמע אינו תירוץ אחד כפי' התו' והרא"ש וכנראה משאר מחברים אלא שני תירוצים הם האחד דמוקי לפלוגתייהו בשכיח ולא שכיח ונכנס לביתו בסתם תירוץ השני דמוקי לפלוגתייהו בדקרי אבבא וח"ל אין וכו' ואין חלוק כלל בין שכיח בשוקא בין שכיח בביתו ולא בשוקא מכל מקום כיון דקאי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע ולשון וקרי אבבא הוא כאילו אמר אי נמי קרי אבבא וכו' ופסק הרמב"ם כתירוץ השני ולכן פסק בסתם דמשמע בין שכיח בין לא שכיח אי קרי אבבא וא"ל אין קום אדוכתיך משמע כנ"ל דעת נכונה וברורה ליישב בו דברי הרמב"ם: ומ"ש וכתב א"א הרא"ש בזמן הזה מנהג פשוט וכו' יש מקשים איך היה מנהג מקודם זה בישראל שלא יכנס אדם לבית חברו שצריך אליו הפך מוסר דז"ל יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך ולפעד"נ דלא קשיא כלום דבשכיח בשוקא ודאי אין לאדם הגון ליכנס לבית חבירו משום חשד אשתו וכדתנן בפ' המוכר פירות מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו וכו' זה עושה לו פותחת ומפרש בגמרא דבעה"ב עושה לו פותחת לבורו משום חשד אשתו וכדלעיל בסי' קס"ט: