וכתב הרמב"ם ספינה שטבעה וכו' והראב"ד השיג עליו וכו' עד סוף הסי'. כך הוא בסוף ה' חובל ודעת הראב"ד דלא הו"ל רודף אלא כגון מעשה דחמרא פ' הגוזל בתרא שהיה ידוע שהוא בא לטבוע הספינה והו"ל רודף ממש אבל ספינה שטענוה הסוחרים ביחד דלא מצינו למימר זהו הגורם שתטבע הספינה הו"ל כנחשול שבים שאין זה גורם יותר מזה וכל אחד בממונו בחלקים שוים ואפילו הטיל משל אחד מחשבים על כפי משאם ויש ליישב דברי הרמב"ם דלא איירי הכא אלא כעין עובדא דחמרא כגון דידוע היה מי הוא הטוען האחרון שהטעינה יותר מדאי שהוא הגורם לספינה להטבע ולפיכך קאמר הרמב"ם דמי שבא והשליך טעינה זו האחרונה בים מצוה רבה עשה שהשליך והושיעם מן הרודף שזה האחרון כמו רודף הוא אבל בטענוה הסוחרים ביחד וליכא למימר זהו הגורם אה"נ דמודה בה הרמב"ם דהוה ליה כנחשול שבים וכמ"ש הראב"ד דמחשבים לפי משאם אע"פ שהטילו מאיש אחד: כתב בת"מ דס' נזיקין סי' כ' וכ"כ במרדכי פרק הגוזל בתרא דאם הרגילות הוא להכניס החמורים בספינה כמו שעושים עתה ואחר כך היה החמור מקרטע ובא לטבוע הספינה אם השליכוהו בנהר חייבים לשלם דבעל החמור אנוס הוא ולא רודף הוא עכ"ל ור"ל דכיון דאנוס הוא אע"ג דודאי מותרים להציל עצמן ולטבעו לחמור כדי שלא תטבע הספינה מ"מ צריכין לשלם לו החמור בין כולם דומיא דעמד עליהם נחשול שבים דאע"ג דמותרים להטיל המשא לים להקל מעליהם להציל עצמן אפ"ה כולם חייבים לשלם לאותו איש שהטילו משאו לים והוא הדין כאן ולפי זה התיישב דל"ק מה שהקשה בית יוסף: