ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר וכו'. פי' בזו אינו פטור אלא מטעם דהוא חשוב לוקח דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו שאלו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר היה חייב בגניבה ואבדה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והבעל פטור והיא תשלם לכשתתאלמן או תתגרש: ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה. נראה דטעמו דגם זה בכלל היאך עושה זה סחורה בפרתו של חבירו וכ"ש שזה לוקח מהאשה דבר שאינו שלה וכדין הלוקח מגנב כשיודע שהוא גנוב מחבירו והילכך אפילו לא קבל הבעל על עצמו בשכירות חייב לשלם וכך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתוב בהן והשיג עליו הראב"ד וכולי דאלמא דלהרמב"ם כל שנשתמש בה אחר ידיעתו הרי זה נכנס תחתיה וכך הבין הרב המגיד ודלא כמקצת ספרי רבינו שכתוב בהן והגיה עליו הראב"ד דמשמע דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם ושגם הרמב"ם תופס כך לדעת רבינו וליתא דלהרמב"ם ודאי כשהודיעה אותו נכנס תחתיה מיד כשנשתמש בה מטעם דהיאך עושה סחורה וכו' כדפי' נ"ל. ומיהו איפשר דהראב"ד לא קאמר אלא היכא דלא נשתמש בה לאחר שהודיעה אותו דאז לא נתחייב הבעל אלא א"כ כשקיבל עליו בשכירותה ובזה אף הרמב"ם מודה דכיון דלא נשתמש בה אחר הודעתה לא נתחייב אלא אם כן קבל עליו: כתב ר"י אף על גב כו'. כן כתבו התוספות לשם בשם ר"י בד"ה בעל בנכסי אשתו (דף צ"ו) וכן כתב הרא"ש ואיכא לתמוה ומנ"ל לר"י לחייבו בכך ודילמא באותן שלשים יום הוא שלו במקח לגמרי ופטור גם מפשיעה ולכאורה משמע דר"י דקדק בלישנא דרבא דקאמר בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' דאע"ג דקמיבעיא ליה בעל שואל הוי או שוכר הוי מ"מ הו"ל לרבא לומר בקיצור בעל לא שומר הוי אלא לוקח וכו' מדהאריך ואמר לא שואל הוי ולא שוכר הוי משמע דוקא שואל ושוכר הוא דלא הוי אבל שומר חנם מיהא הוי וכיון דליכא נפקותא בנכסי אשתו צריך לומר דרבא אתא לאורויי לן נפקותא בלוקח בהמה לשלשים יום וכו' ומיהו צ"ע דמסתמא ודאי בלוקח בהמה לשלשים יום התנה עמו שיחזירהו לו לאחר ל' יום וכיון דאמר החזירהו לי אפילו הקדישו אינו קדוש כדאמר בס"פ י"נ וכתבו רבינו לעיל סי' רמ"א סעיף י' א"כ כ"ש אם נגנבה או נאבדה וכ"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר ל"מ דחייב בגניבה ואבדה אלא אפי' באונסין נמי חייב ואפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירה המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל וא"כ לפי זה ה"ה בלוקח בהמה ע"מ שיחזירהו לו לאחר ל' יום אם לא החזירו נתבטל המקח והוי גזלן למפרע ששלח בה יד והשתמש בה ואפילו מתה מחמת מלאכה חייב לדעת הרא"ש דמ"ש מתנה ומ"ש מכר וכאן כתב הרא"ש דאינו אלא ש"ח ואינו חייב אפי' בגנבה ואבדה וכ"ש באונסין דפטור והוא על דעת ה"ר ישעיה שהביא הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין וכתב הרא"ש לפי דבריו פטור נמי מגנבה ואבדה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהני כדאמרינן גבי הנוטל כלים מבית האומן וכו' והשתא קשה תרתי חדא דלשם פסק הרא"ש במתנה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום חייב באונסין ובגנבה ואבדה וכאן בלוקח בהמה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום פסק דפטור ואינו חייב אלא בפשיעה אידך קשה דאפי' לה"ר ישעיה כתב הרא"ש דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה מהני וכאן פסק דאינו חייב אלא בפשיעה: