החוכר או מקבל שדה מחבירו וכו' משנה שנויה ריש פ' המקבל ופי' רש"י בית השלחין קרקע יבישה דלא דיה במי הגשמים וממעין שבה משקה אותה או בית האילן ובשביל האילן ההוא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח עכ"ל: ומ"ש שלא נשאר בהם ממטע עשרה לבית סאה. הכי מוכח בירושלמי שהביא הרא"ש שם: ומ"ש ויבש כל הנהר הקטן. הכי אסיק רב פפא דיביש נהרא זוטא דא"ל איבעי לך לאתויי בדוולא ופרש"י נהרא זוטא. אמת המים שהמשיכו מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה וכתבו התו' (בריש דף ק"ד) וז"ל דאפשר לאתויי בדוולא וא"ת אפי' לא אפשר לאתויי בדוולא נמי אמאי מנכה לו דכיון דלא יביש נהרא רבא תו לא הוי מכת מדינה וי"ל דנקט ה"ט לאשמועינן דאפי' יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפ"ה אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו עכ"ל וכ"כ תלמידי הרשב"א ומביאו ב"י ועוד כתבו התוס' תירוץ אחר ואכתבנו בסמוך: ומ"ש ואם יבש גם הנהר הגדול וכו' בין אם הוא בחכירות בין בקבלנות וכו'. זה לשון התוס' דאע"ג דקתני מנכה לו מן חכירו בקבלנות נמי איירי כדקאמר רב פפא דהני תרתי מתניתין קמייתא בין בחכירות בין בקבלנות משכחת לה ואע"ג דבאכלה חגב תנן אם מכת מדינה היא מנכה לו מחכירותו ולא איירי אלא בחכירות דבקבלנות אינו מנכה לו אלא נוטל שליש או רביע כמו שהתנה כדפי' בקונט' מ"מ הכא דאמר בית השלחין זו דכיון דקאי בגויה בית השלחין למה ליה למימר ש"מ שרוצה לומר כל זמן שתהא בית השלחין כמו שהיא עכשיו שיש בה מעין עכ"ל. ואיכא לתמוה אדברי רבינו דמדברי התוס' משמע דדוקא בעומד בתוכה וא"ל בית השלחין זו דאפי' יבש הנהר הקטן מנכה לו מן חכירו התם הוא דכתבו התוס' דבקבלנות נמי איירי אבל ביבש הנהר הגדול דמכת מדינה היא דוקא בחכירות מנכה לו אבל לא בקבלנות דומיא דאכלה חגב וכ"כ ה' המגיד ע"ש הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י וזה היפך דברי רבינו שכתב דאף ביבש הנהר הגדול אפילו בקבלנות נמי מנכה לו ונראה דרבינו נמשך אחר מ"ש התוס' בד"ה דאפשר לאתויי בדוולא שכתבו בשינויא בתרא וז"ל י"ל דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה דאפילו דלא אפשר לאתויי בדוולא אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר וע"כ הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבא ומצית לאתויי בדוולא ולכך מתוייב לעשות בקבלנות עכ"ל אלמא להדיא ביבש הנהר הגדול דלא אפשר לאתויי אפי' בקבלנות אינו מחוייב להביא מן שאר נהרות היותר רחוקים ומנכה לו מקבלנותו וכן בהגהות אשיר"י ר"פ המקבל פסק כתרתי שינויי דתוס' וצ"ל לפ"ז דלא דמי אכלה חגב דהגזרה היתה על השדות דליכלוה חגב או דתשתדף וכיון דקבלן יש לו חלק ידוע מן היוצא מהשדה אינו מנכה לו אלא יטול שליש או רביע בפירות היוצאות מן השדה כמו שהתנה אבל ביבש הנהר הגדול דלא היתה הגזרה על השדה שהרי אפשר להביא מים משאר נהרות אין חילוק בין חכירות לקבלנות אלא כיון דמכת מדינה היא מנכה לו כנ"ל ליישב דעת רבינו ע"פ דברי התוס' ואינו סותר למ"ש התוס' במתני' בד"ה מנכה לו מחכירו והבאתי דבריהם בסמוך דלשם לא באו התו' אלא לומר דבעומד בתוך השדה ואומר בית השלחין זו פשיטא הוא דבקבלנות נמי מנכה לו דלא דמי לאכלה חגב וכו' ולא צריך להאי טעמא דכתיבנא לחלק בין אכלה חגב דהגזרה היתה על השדה לייבש המעין דבלאו הכי נמי ניחא כיון דלא איצטריך ליה למימר בית השלחין אבל ביבש הנהר הגדול נמי ס"ל לתוס' דבקבל נמי מנכה לו מהך טעמא דאיכא לחלק בין אכלה חגב דהגזרה וכו' כדמוכח מדבריהם בשינויא בתרא דכתבו בד"ה דאפשר לאתויי וכדפי' והכי נקטינן דלא כהרמב"ן והרשב"א נ"ל: ומ"ש שאם קבלה ממנו ברביע וכו'. דמשמע שהבעה"ב נוטל ב' חלקים או ג' חלקים והמקבל נוטל רביע או שליש ולעיל בס"ס ש"ך אצל מ"ש ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות וכו' משמע בגמ' איפכא שהאריס נוטל ב' חלקים או ג' חלקים והבעה"ב נוטל רביע או שליש וכמ"ש ב"י לשם כבר פי' התוס' בדיבור השני ר"פ המקבל דהיכא דאריס נותן זרע נוטל ב' או ג' חלקים ובעה"ב חלק רביע או שליש והיכא דבעה"ב נותן זרע או בכרמים ופרדסים שא"צ זרע אז נוטל הבעה"ב ב' או ג' חלקים והאריס נוטל רביע או שליש: היה עומד בתוכה וכו'. היינו סיפא דמשנה שנייה ומנכה לו מחכירו דקתני לאו דוקא דבקבלנות נמי מנכה לו ולא כתבו רבינו בפי' כיון דנלמד במכ"ש מיבש הנהר הגדול כדמוכח מתוך מה שכתבתי לעיל ודברי רבי' בפי' הסיפא כאוקימתא דרבינא מדקאמר זו מכלל שקאי בגויה עסקינן בית השלחין למה ליה למימר דקא"ל בית השלחין כדקיימא השתא וכן פסקו הפוסקים וז"ש רבינו היה עומד בתוכה וא"ל בית השלחין זו וכו' דכיון דעומד בתוכה ואמר שדה זו לא איצטריך ליה למימר בית השלחין אבל בית השלחין בלא זו לא מצי למימר דא"כ לא הודיעו איזה בית השלחין חוכר ממנו אם זו או אחרת והוא רוצה להודיעו דזו ולא אחרת והשתא כיון דצריך לומר שדה זו לא היה צריך לומר בית השלחין והיינו דקא מסיים אבל אם אינו עומד בתוכו אע"פ שאמר בית השלחין וכו' פי' דכיון דאינו עומד בתוכו א"כ אינו חושש איזה בית השלחין היא ואינו א"ל אלא סתם בית השלחין: ומ"ש שלא נשאר בו ממטע עשרה לבית סאה וכו'. כך הוא בירושלמי הביאו הרא"ש וכתב ב"י דהרי"ף והרמב"ם לא הביאוהו וגמגם בישוב זה ולי נראה דהיינו משום דמסתמא הכי משמע דאיירי שיבש המעין בענין שאין בו כדי להשקות השדה וכן האילנות נקצצו בענין שאין נקרא שוב שדה אילן דהיינו שלא נשאר בו ממטע י' לבית סאה כדאמרינן בדוכתא אחריתא: ומ"ש ופי' הרמ"ה וכו' דוקא כי אמר מחכיר לחוכר וכו' וא"א ז"ל כתב שאין חילוק וכו'. עיין בתו' (דף ק"ד) בד"ה אידי ואידי כתבו דלכאורה משמע כמ"ש הרמ"ה ומסקי אבל אי אפשר לומר כן וכו' אלא אין חילוק ודברי הרא"ש הן הן דברי התוס': ומ"ש רבינו דבתוספתא משמע כדברי הרמ"ה ועוד מחלק בתוספתא וכו'. תוספתא זו הביאה הרא"ש בסוף דבריו ותימה דכיון דמהתוספתא משמע שלא כדברי הרא"ש היאך הביאה לפסק הלכה ותו דדברי הרא"ש סותרים זא"ז דתחלה פסק דאין חילוק ומשמע דס"ל דאפי' כי אמר חוכר למחכיר אי לא אמר בית השלחין זו אינו מנכה לו מחכירו דשמא בעלמא א"ל ואח"כ פסק דבדא"ל חוכר למחכיר בית השלחין אני חוכר ממך חייב להעמיד לו בית השלחין אחר וכו' ומביא ראיה מן התוספתא ובעל כרחך דלפי פירוש הרא"ש בדברי רבינא לית הלכתא כתוספתא זו והכי כתב ה' המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א שמפרשים כהרמ"ה ומביאין ראיה מן התוספתא דמבואר בה כדבריהם וכ"כ נ"י והאריך ומביאו ב"י ע"ש ויש ליישב ברווחא דדעת הרא"ש היא דלשמואל אין חילוק אלא בין א"ל מחכיר לחוכר ובין א"ל חוכר למחכיר דבדא"ל מחכיר לחוכר שמא בעלמא א"ל אפילו א"ל שדה בית השלחין זו ומתניתין בדא"ל חוכר למחכיר ואפי' לא א"ל זו קפידא ומנכה לו מן חכירו ורבינא קאמר דאף בדא"ל מחכיר לחוכר נמי אשכחן קפידא אי א"ל בית השלחין זו דבדאמר ליה בית השלחין זו אין חילוק בין אמר ליה חוכר למחכיר ובין אמר ליה מחכיר לחוכר מיהו בדא"ל בית השלחין בסתם איכא חילוק בין א"ל חוכר למחכיר ובין א"ל מחכיר לחוכר דבדא"ל חוכר למחכיר אינה קפידא אלא לענין זה דחייב ליתן לו בית השלחין אחר וכשנותן לו אחר אינו מנכה לו מחכירו משא"כ בדא"ל בית השלחין זו דהוי קפידא ואפי' נותן לו בית השלחין אחר אין החוכר חייב לקבלו מידו אלא מנכה לו מן חכירו אלא דהכא דא"ל חוכר בסתם בית השלחין כשמעמיד לו אחר נמי אינו מנכה לו מן חכירו אבל בדא"ל מחכיר לחוכר בסתם א"צ להעמיד לו אחר דשמא בעלמא קא"ל ודברי רבינו ג"כ הם ע"פ הבנה זו בדברי הרא"ש אבל אינו ברווחא כל כך ולפיכך כתב תחלה היה עומד בתוכה וא"ל בית השלחין זו וכו' ולא הזכיר מי אמר למי ואח"כ כתב דפי' הרמ"ה דוקא כי אמר מחכיר לחוכר אבל אמר חוכר למחכיר מנכה לו אע"פ שאינו עומד בתוכה ומשמע מדברי הרמ"ה דאין כאן חילוק אלא דלעולם מנכה לו בדא"ל חוכר למחכיר וא"א כתב דאין חילוק וכו' פי' דבעומד בתוכו וא"ל בית השלחין זו הוא דמנכה לו בין א"ל חוכר למחכיר בין א"ל מחכיר לחוכר אבל באינו עומד בתוכו אפי' כי א"ל חוכר למחכיר אין מנכה לו על כל פנים אלא דין אחר יש לו וכתב רבינו אחר זה ובתוספתא משמע כדברי הרמ"ה כלומר אע"ג דלהרא"ש לא משמע ליה הכי מיהו לדידי משמע הכי כדברי הרמ"ה ועוד מחלק בתוספתא וכו' כלומר וחילוק זה פסק ג"כ הרא"ש והא דס"ל להרא"ש דאף בדא"ל חוכר למחכיר בסתם בית השלחין אני מוכר לך אין מנכה לו אין פי' האי מנכה לו כפי' אין מנכה לו בדא"ל מחכיר לחוכר דאילו החם שמא בעלמא א"ל ואין מנכה לו כלל וא"צ ליתן לו בית השלחין אחר אבל בדא"ל חוכר למחכיר אין מנכה לו בנותן לו בית השלחין אחר כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ודברי רבינו