ובין בחוכר ובין במקבל במקום שנהגו לקצור וכו'. משנה ראשונה ובבריית' ר"פ המקבל ובגמ' קאמר ר"פ דהך מתני' בין בחוכר בין במקבל תני לה וקאמר טעמא גבי בעה"ב דאיכא דניחא ליה בעקירה שתהא קרקעו נקייה שאינה צריכ' לזבל ואיכא דניחא לי' בקצירה שישאר הקש בקרקע ונעשה זבל לשנה הבאה וכן באריס איכא דניחא ליה בקצירה דליכא בה טורחא כמו בעקירה ואיכא דניחא ליה בעקירה לפי שצריך תבן לבהמותיו ואין רצונו שישאר בקרקע כלום: ובמקום שנהגו לחרוש וכו'. פי' החרישה הוא לעקור שרשים של עשבים הרעי' וכשהוא מנכש ועוקר עשבים הרעים בעוד שהתבוא' היתה מחוברת בקרקע שוב אין צורך כ"כ בחרישה אחר הקצירה: והרמ"ה כתב שאם פי' וכו'. וקשה למה כתבו רבינו ע"ש הרמ"ה הלא תלמוד ערוך הוא דקאמר התם אמתני' דתנן לחרוש אחריה יחרוש אחריה פשיטא ל"צ באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש מה"ד א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה ותירץ ב"י דהרמ"ה קמ"ל דאפי' לא הודה לדבריו אלא שתק כהודה דמי ומ"מ לא יתיישב דהו"ל לרבינו לכתוב תחלה בסתם דכשפירש דמנכש כדי שלא יחרוש אין חייב לחרוש ואח"כ יאמר וכתב הרמ"ה ואפי' שתק בעל השדה גלי אדעתיה דניחא ליה ולפעד"נ דרבינו היה מסופק בפירושא דלישנא דתלמודא דקאמר קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי ליה אי ר"ל דהו"ל לפרושי ליה בשעה שקיבל השדה ממנו בקבלנות או שמא אפילו קיבלו בסתם כשמפרש בשעה שמנכש סגי ולכן הביא דברי הרמ"ה דמשמע להדיא מדבריו דבמפרש בשעת ניכוש סגי וא"צ שיפרש דוקא בשעה שקיבל ממנו השדה: ואם נוהגים שהחוכר שדה סתם נוטל חלקו באילנות וכו'. גם כאן קאמר תלמוד' קמ"ל דאיבעיא ליה לפרושי ליה ולפי דעת [הרמ"ה] דבסמוך אם פירש עכשיו ושתק בעל השדה גלי אדעתיה דניחא ליה ואפי' לא פירש כך בשעת קבלנות: