השוכר בהמה וכו' משנה פ' האומנין השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפילו זו י' מילין וזו י' מילין ומתה חייב ובגמרא מוקים לה דבי רבי ינאי דמתה מחמת אויר ופי' רש"י דיכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר דלא היתה למודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה למודה באויר בקעה וקשה לה עכ"ל. והתוס' לא ניחא להו לפרש דבטענה זו שאינה מבוררת יוציאו ממון מיד המוחזק ולפיכך פירשו שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות האויר אלא מהרים לבקעה אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות עכ"ל כלומר ואה"נ דאם היה שנוי אויר בהר זה ולא בהרים אחרים וכן בבקעה וכו' והוא שינה מהר להר אי נמי מבקעה לבקעה נמי חייב וע"פ דברי התוס' כתב רבינו בסתם ולא הזכיר הר ובקעה אלא כתב אם אויר המקום שהוליכה לשם משונה מאויר המקום וכו' וכ"כ הרא"ש: ומ"ש או שהנחשים מצויין שם והכישה יחש הכי מוקים לה רבה התם להך מתניתין כגון שהכישה נחש ופי' התוס' והרא"ש דהיינו שהנחשים מצויין שם יותר מבמקום שהו"ל להוליכה וכמו שהוא הפי' גבי אויר: ומ"ש אפילו שהדרך קצר כו' כך פי' התוספות והרא"ש דאע"ג דמתני' תני זו י' מילין וזו י' מילין לאו דוקא אלא אפילו היה הדרך קצר דכיון דחייב מחמת שינוי המקום אין חלוק אלא דתנא דמתניתין לא חש להאריך וע"ש אבל אם אין האויר משונה שם ואין נחשים מצויין בדרך שהוליכה פטור פירוש פטור לעולם אפי' שינה מהר לבקעה ומבקעה להר ולא מצי טעין אוירא דהר קטלא א"נ אוירא דבקעה קטלה לפי שלא היתה למודה בהך אויר וכמו שהוא לפרש"י דליתא: