אין צריך בד"מ שיראו המעשה כאחד כיצד וכו'. צ"ל דהודאה זו היא בענין דלא מצי טען משטה אני בך אי נמי שלא להשביע את עצמי הודתי כגון דאמר אתם עדי כדלקמן בסימן ל"ב וכן תשובת הרא"ש סוף כלל צ"ד שהביא ב"י כאן בא' שהודה לפני אחד שהיו חמשים ולפני שני הודה שהיו ק"נ דחייבו לשלם צריך לפרש ג"כ שהיתה הודאה גמורה דלא הוה מצי טעין שלא להשביע את עצמי הודתי וכו'. וכ"כ ב"י בסימן ע"ה על תשובה זו ע"ש במחודשין סעיף ה': וכתב הרמ"ה דוקא היכא דלא מכחיש וכו' כלומר אין פירושו דמעידין על הלואה אחת ומכחישין זא"ז בזמן שזה אומר בשלשה בחודש והשני אומר לא כי אלא בחמשה בחודש דהתם ודאי אפילו תבעו שניהם עדותן בטלה ואפילו שבועה אין צריך וכ"ש בתבעו מנה אחת אלא הכא בשתי הלואות קאמר שהאחד מעיד ביום פלוני והשני אומר ביום אחר ולא אמרי לא כי הילכך בתבעו שניהם מצטרפין לחייבו מנה אבל בתבעו מנה אחת אף על גב דלפי דברי המלוה חד מינייהו מסהיד שיקרא אפ"ה מאחר שמעידין על שני דברים ואין מכחישין זא"ז אלא דלפי דברי המלוה אחד מהן שקרן מ"מ האחד אומר אמת ומחייבו שבועה וכ"כ באשיר"י פרק ז"ב ומביאו ב"י: כתב בנ"י הך דמנה שחור ולבן לא הוי עדות מוכחשת דעבידי דטעו כיון שאין הדבר תלוי בהן ול"מ בב' כיתי עדים אלא אפי' כת אחת אמרו ב"ה דכשרים ואפי' בשאין המלוה תובע אלא מנה תליא בטעותא ואין הכחשה בין התובע והעדים עכ"ל ורוצה לומר שהעדים שניהם מעידין על הלואה אחת ביום פלוני ובמקום פלוני אלא שא' אומר מנה שחור והשני אומר מנה לבן ותלינן ההכחשה בטעותא וכשרים אבל בהלואה אחר הלואה אין העדים כשרים אא"כ שהתובע תובעו בשני מנים כמ"ש נ"י לעיל בסמוך והב"י לא ירד לדקדק לזה וכ' דט"ס יש כאן ושרי ליה מאריה כי הדבר פשוט כדפירש' מיהו דעת רבינו אינו כך אלא אפי' במנה שחור ולבן דעבידי דטעי אינן מצטרפין אא"כ בדתבעו שניהם בין בהלואה אחר הלואה בין בהלואה אחר הודאה כדפי' בסמוך ודעת ה"ר ירוחם כדעת הנמוקי יוסף: כתב ב"י דבשני כתי עדים אחת אומרת ק' ואחת אומרת ק"ק מצטרפין לק' ודוקא באינו תובע אלא ק' אי נמי בב' כתי עדים המכחישות זו את זו בבדיקות הלכך אינו משלם אלא ק' אבל אם הוא תובע ק"ק ואין הכחשה בין העדים אלא שאלו אומרי' ק"ק הודה לו ביום פלוני ואלו אומרי' ק' הודה לו ביום פלוני משלם ק"ק ע"פ שני העדים ואם תבעו ש' נראה דאפ"ה אינו משלם אלא ק"ק שהרי אפשר שהק' מכלל הק"ק שמעידין האלו הם עכ"ל ונראה ודאי דדוקא בהודאה אחר הודאה אבל בהלואה אחר הלואה ותבעו ש' משלם ש' כיון שאין הכחשה בין העדים: כתב בית יוסף במסקנתו דהרמ"ה לא אחר דוקא בתבעי שני מנים אלא בהלואה אחר הלואה אבל בהודאה אחר הודאה או הודאה אחר הלואה או הלואה אחר הודאה אפילו אינו תובעו אלא מנה אחת מצטרפין ומשלם מנה אחת ושכך היא דעת רבינו וה"ר ירוחם ונימוקי יוסף ונכון הוא: כתב ב"י ע"ש ה"ר ירוחם דאחד מן החכמים כתב בתשובה דאם ע"א אומר בפני ובפני ע"א שמת נתן פלוני לפלוני בניסן וע"א העיד בפני ובפני ע"א שמת נתן פלוני לפלוני בתשרי אין מצטרפין דלח דמי להלואה אחר הלואה אלא לשני שטרי מתנות על ענין אחד דביטל שני לראשון (כדלקמן בסימן ר"מ) ומשני ליכא אלא ע"א ואינו כלום והפסיד מקבל מתנה עכ"ל. וכתב על זה הב"י וז"ל ודברים תמוהים הם עכ"ל והרב בס' דרכי משה כתב וז"ל ואיני יודע למה כי לפי הנראה דינא הכי דהא המקבל מתנה מודה דע"א שקר דאי אפשר להיות ב' העדיות אמת וא"כ אין במתנה האחרונה רק ע"א וגם הוא מוכחש מן העד הראשון ודמיא להא דכתב הרמ"ה דאם אין המלוה תובע רק מנה אחד וכו' עכ"ל ולפעד"נ פשוט דהב"י הבין דשני העדיות מעידין שנתן המתנה לראובן והיינו הלואה אחר הלואה דמצטרפין אבל אם עדות הראשונה היא שנתן המתנה לראובן והאחרונה היא שנתן המתנה לשמעון זה ודאי דמי לשני שטרי מתנה וכו' והפסיד מקבל מתנה וזה דעת הרב בס' ד"מ ולענין הלכה זה וזה אמת: כתב הרב בש"ע סעיף ה' מי שתבע את חבירו שיש לו בידו ק"ק זהובים והוא בפקדון להשביחם לו והלה כופר בכל וע"א מעיד ששמע מפיו דנפקד שהיו נ' וע"א מעיד ששמע שהיו ק"ן הוחזק כפרן לאותו ממון ומשלם ק"ק עכ"ל והיא תשובת הרא"ש סוף כלל צ"ב. ומביאו ב"י כאן ובסימן ע"ה וכבר הזכרתיה לעיל בסמוך ולא קשה בלא הוחזק כפרן נמי איך קס"ד לחייבו שבועה במקום שכבר צרפנו עדותן דהא לא משבעינן ליה להכחיש עדות העד אלא השבועה היא באה מדתני רבי חייא דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכו' ודוקא כשהשבועה היא להכחיש את העד התם הוא דאמרינן ממה נפשך אם נאמין עדותו לצרפו עם עד אחר שוב אי אפשר שנשבע כנגדו להכחישו ואם אתה מוסר שבועה להכחישו תו לא אפשר לצרף עדותו אך קשה דלעיל בדרך הראשון נמי נחייב אותו שבועה מדתני ר' חייא וצ"ע כדפרישית ומהר"ו כהן לא דק בכאן עיין עליו: כתב ב"י דב' עדים שראו אשת איש שנסתרה אחד ראה שחרית ואחד ראה בין הערבים מצטרפין. וכן לעניין קנוי מצטרפין וה"ה לגבי עדי כיעור אף ע"פ שלא ראו בבת אחת וכיעור דחזא האי לא חזא האי מצטרפין וה"ה לענין גט אם צוה לחתום אע"פ שלא צוה לשניהם כאחד מצטרפין והוא הדין לשאר דברים דנפקא מינה לענין דיני נפשות מצטרפין אבל לגבי בעל ואשה שנתייחדו בפני שנים אחר שנתן לה גט דצריכה ממנו גט שני אם ראה אחד שחרית ואחד בין הערבים אין זה ייחוד וא"צ גט שני ממנו וע"ש באורך ותימה דבסוף סימן זה כתב בסתם דבגיטין וקידושין בד"נ שייכי ואין דנין ע"פ עדות המיוחדת וזה הפך מסקנתו בכאן: