כתב הרמב"ם אם באו עדים וכו'. משמע מדברי רבינו דהכי ס"ל מדלא כתב מאן דפליג עליה ולפעד"נ דהרי"ף חולק על זה שהרי בס"פ המפקיד כתב על הני עובדא דפ' הכותב למימרא דהלכ' רווחת היא ולית בה פלוגתא אלמא דאפילו האידנא דיינינן ליה הכי וטעמו דלאו דוקא קאמ' ידענא בר' מיאשא דלא אמיד דמשמע דתלי באומד הדיין אלא אפילו בעדים מעידים דחין הנפקד אמוד חותכין הדין על פיהם ומוציאים מן היתומים כמו שחותכין הדין ע"פ עדים בכל הדינים ואין לחלוק בין האידנא ובין חכמי התלמוד ולא אמר גאון דהאידנא לית ליה לדיין למימר קים לי בגויה אלא דוקא לאורועי שטרא אי נמי לאפוכי שבועתא דתליא מילתא באומד הדיין דוקא הילכך לית לן למימר האידנא הכי אבל להוציא מן היתומים ע"פ עדות העדים אין חילוק אבל להרמב"ם דס"ל דדוקא דהדיין ידע דלא אמוד אבל אומד דעת העדים אינו אמוד הילכך הוה ליה דין זה כדין היפוך שבועה ואורעת שטרא דתלוי באומד הדעת דדיין דוקא והאידנא לית לן לסמוך אאומד הדיין וכבר כתבתי זה למעלה סוף סימן ט"ו ע"ש וקשיא לי דא"כ בנגזל דנשבע ונוטל דוקא בדברים שהוא אמוד בהן כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מגזלה וכ"כ בדין המזיק סוף פ"ז דחובל וא"כ גם לשם נימא כיון דאומד דעת של העדים אינו כלום אלא צריך אמוד דעת של הדיין והאידנא לית ליה לדיין לומר קים לי בגויה לא לידייניה האידנא להאי דינא ויש ליישב דנגזל ומזיק דנשבעים ונוטלים לאו מדינא אלא בתקנת חכמי איכא למימר דכך תקנו שאפילו אומד העדים הוי אומד: