לא אמרו היתומים וכו'. בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי ר' מיאשא ולא פקיד אתא לקמיה דרבי אמי א"ל חדא דידענא בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל רגיל דעייל ונפיק להתם אימור אינש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא ומייתי עובדא אחרינא בכסא דכספא ועובדא דמטכסא ובכולהו פסקו דינא הכי וכתבו התוס' אין לפרש ועוד אפי' אמיד דאי אמיד מה מועיל הסימן דילמא זבנה מיניה אע"ג דהאי סימנא דציירי בסדינא אין רגילות לידע אם לא שהפקיד אצלו מ"מ בכסא דכספא ומטכסא ליכא סימן אלא בגופם וההוא לא הוי סימן שהפקיד דאיכא למימר דזבנה מיניה אלא יש לפרש דהנך תרי אין מועילין זה בלא זה דבעינן דלא אמיד וסימן והא דאמר בהאשה שהלכה ההוא דאפקיד שומשמי וכו' ומשמע התם דאי הוה יהיב סימנים מובהקים הוה מהימן ולא מהימן אידך במגו דלקוח הוא בידי וכו' התם איירי כשיש עדים שהפקיד אצלו וכו' עכ"ל מבואר מדברי התוס' דאף בסימן מובהק דשבע מרנגיתא דציירי בסדינא טענינן לקוח הוא בידו ולהכי בעינן תרי טעמי ולפי זה נמשך הקושיא מהך דשומשמין ותירצו דהתם בשהפקיד בעדים והכא בהפקיד שלא בעדים הילכך בעינן תרתי טעמי דהך טעמא דלא אמיד מפיק מחששא דשמא הוא של נפקד והך טעמא דסימן מפיק מחששא דשמא מציאה אשכח א"נ נתנו לו במתנה א"נ לא הוי מפרסם נפשיה אבל מאחר שזה נותן סימן אפילו סימן בגופם נמי הוי סימן מובהק ומכ"ש סימן דשבע מרגניתא דציירי בסדינא דהוי סימן מובהק לגמרי ולא טענינן ליתמי דילמא מציאה אשכת וכו' דמילתא דלא שכיחא הוא ויהבינן לזה שנותן סימן וכ"כ הרא"ש בפ' הכותב דהני תרי טעמא שייכי אהדדי וכו'. ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סימן וכו' ומוכרין אותו אם ירצו. פי' היכא דלא אמיד וקיהיב סימנא אלא דרגיל דעייל ונפיק להתם דאמרינן אימר אינש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא לפ"ז לא הו"ל ליתומים להשתמש בו ולמכרו דשמא של אחרים הוא וקאמר רבינו דליתא דלא אמרינן בזה שיהא מונח עד שיבוא אליהו דכל זמן שלא בא עליהן טוען טענת ודאי בסימן מובהק אמרינן שמא מציאה אשכח וכו' והרי הוא בחזקת היתומים להשתמש בו ולמכרו אם ירצו וכ"כ הרא"ש לשם ע"ש הר"ר יונה. ומה שקשה דכאן לא הזכיר רבינו דאותו שנותן סימן הוא אמוד לזה החפץ ולמעלה בסימן ט"ו סעיף ד' הביא דברי הרמב"ם דמשמע מלשונו שהנותן סימן צריך שיהא אמוד כתבתי ישוב לזה בס"ד ע"ש: