בא השבוי וכו' ופרש"י שמחשבין עמו בכל שנה וכו' ויש להקשות שהרי כתב וז"ל שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים יטלו אלו בשבח קרקעות ופירות כמנהג אריסי המקום עכ"ל משמע להדיא דאין מחשבין אלא לבסוף כשיבואו הבעלים וכהרמב"ם וכך כתב עוד רש"י בפי' לעיל מיניה וז"ל כיון דאמר לקמן וכולם שמין להם כאריס אם יבואו הבעלים שמין לזה חלקו בכל שנה שעבד בה כמנהג אריסי העיר אם מחצה אם שליש אם רביע ונראה ליישב דעת רבינו דהבין ממ"ש רש"י עוד באותה סוגיא וז"ל אבל הכא דלא שמעו בו שמת לאו אדעתא דכולה פירי נחית אלא ליטול כאריס בכל שנה ושאר פירות יהו מונחים עכ"ל אלמא דאינו נוטל אלא חלק אריסותו וחלק הבעלים יהא מונח דאדעתא דהכי נחית מעיקרא ליטול חלקו בכל שנה ושנה והשאר יהא מונח אלא דס"ל לרש"י דבכלל שמין להם כאריס הוי נמי אם לא הניח חלק הבעלים אז כשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמהם ולכן פרש"י תחלה אם יבואו בעלים וכו' אכן מדברי הרא"ש שכתב מדרבן שב"ג נשמע דמורידין וכו' מבואר דמפרש דלרש"י נמי הקרוב אוכל פירות וכשיבואו הבעלים לבסוף מחשבין עמו והיינו כדעת הרמב"ם ולפי זה הא דכתב רש"י דלאו אדעתא דכולה פירי נחית וכו' היינו לומר דלא נחית אלא ליטול פירות כאריס בכל שנה על פי החשבון עם הבעלים כשיבואו לסוף ושאר הפירות יהיו לבעלים ומונחים דקאמר לאו דוקא שיהיו מונחים משעה ראשונה וכן בכל שנה ושנה אלא כלומר יהיו נתונים לבעלים כשיבואו: ומ"ש בשם הרמב"ם. בפ"ז מנחלות כתב בסתם דשמין כמנהג כל האריסין וכו' ומשמע לרבינו דבין בפירי בין בשבח יטול כשאר אריס: ומ"ש ע"ש ר"י. כן כתב בהגהת מיימוני לשם בשם ר"י וכן כתבו התוספות והיא דעת הראב"ד בהשגות: ומ"ש ולכאורה נראה שאין חילוק וכו'. שם בברייתא היורד לנכסי שבוי אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין כששמעו בו שמת היורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין בלא שמעו בו שמת ארשב"ג שמעתי שהנטושין כשבויין היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין כשהלך מדעתו ואינו יודע להיכן הלך תנא וכונן שמין להם כאריס ופריך אהייא אלימא אשבויין השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא פי' הא פשיטא דשמין להן כאריס ולא איצטריך למיתנייה אלא ארטושין והא מוציאין אותן מידו קתני אלא אנטושין למאן אילימא לרבנן הא אמרי מוציאין אותן מידו אי רשב"ג הא אמר שמעתי שהנטושין כשבויין ופריק כשבויין ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותן מידו ולא כשבויין דאילו התם זריז ונשכר ואילו הכא שיימינן ליה כאריס ופריך ומ"ש מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא קימעא ואכל הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ומשני הא לא דמיא אלא להא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי אלמא כיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו הכי נמי תקינו ליה רבנן כי היכי דלא ליפסדינהו אלמא משמע דאין חילוק בין שמעו שמת ללא שמעו שמת לעולם שמין להם כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו ותדע דהרי מעיקרא פריך אלא השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא ולא פריך אמאי שמין להן כאריס הרי שמעו בו שמת אלמא דפשיטא ליה לתלמודא דשמין ליה כאריס לעולם אלא דהרא"ש ס"ל דלבתר דמסיק טעמא דלא סמכה דעתיה וכו' ממילא ידעינן דבשמעו בו שמת דסמכה דעתיה דינו כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה אבל מדברי שאר מחברים נראה שאין לחלק וכן עיקר. ויש לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והרא"ש ורבינו החילוק דבשמעו שמת אם שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר אבל בלא שמעו שמת שיימינן ליה כאריס אבל אינו זריז ונשכר כדאיתא בסוגיא להדיא והב"י הניח דבר זה בתימה ולפע"ד נראה דס"ל דלמסקנא לא איצטריך לשינויא כשבויין ולא כשבויין אלא הנטושין כשבויין לכל דבר דאפילו זריז ונשכר הוה ול"ק השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא דאיצטריך דסד"א דדיניה כמוציא הוצאות על נכסי אשתו גדולה דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל קמ"ל דדיניה כמוציא על נכסי אשתו קטנה דכיון דלא סמכה דעתיה תקינו ליה רבנן דשיימינן לי' כאריס כי היכי דלא ליפסדינהו גם האלפסי זכרונו לברכה כתב הברייתא דהנטושין כשבויין בסתם ולא הביא שינויא כשבויין ולא כשבויין וטעמו דלמסקנא הנטושין כשבווין לכל דבר ולכן כתבו גם הרמב"ם והרא"ש ורבינו בסתם דמורידין קרוב לנכסי שבוי ואוכל הפירות ואח"כ שמין לו כאריס ומשמע אפילו קדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר בין שמעו שמת בין לא שמעו שמת וכל זה דלא כמ"ש בהגהת אשיר"י ובנ"י פ' המפקיד לפסוק כההיא אוקימתא דכשבויין ולא כשבויין דליתא ודוק: