שאלה לא"א הרא"ש וכו' עד דמחיים לא חל שעבוד זה שאם בא ב"ח כו' פי' לא מביא ראיה מב"ח אלא להוכיח דשעבוד קבורתו לא חל על נכסי המת מחיים דאם היה חל מחיים היה שעבוד בשניהם בשוה ולא היה ב"ח זוכה בכל נכסיו בחובו אלא במחצה נכסיו בלבד ואידך מחצה לקבורה אלא ודאי לא חל שעבוד קבורה על נכסיו מחיים וכן דן מהר"ם וכיון דלא חל מחיים ובמיתתו נסתלק רשות הגר מנכסיו ונעשו הפקר כל הקודם בהן זכה ואינו מחוייב בקבורתו יותר מכל ישראל זאת היא דעת הרב ויש לתמוה דהלא אף ע"פ דשעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים מכל מקום בעל חוב הוא קודם דשעבודא דאורייתא היא אפילו במלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בסופו ואם כן הב"ח חשוב מוחזק בנכסים וכל שכן כתובת אשה או מלוה בשטר דקיימא לן שטר העומד לגבות כגבוי דמי ונמצא דאין למת שום נכסים שיחול שעבוד קבורתו על נכסיו דהכל הוא של ב"ח ושל האשה אבל גבי גר פשיטא דשיעבוד קבורתו חל על נכסיו מחיים ושלא יזכה בהן שום אדם מתורת הפקר עד לאחר הקבורה ותו דאפילו גבי בעל חוב כתב בסמ"ק צורכיר במצות לקדש אשה דמהר"ר חיים השיב דאף ע"פ דכתבו הגאונים דשומעים לאלמנה שלא לקבור את בעלה מנכסיו כשאין בהם כדי כתובה מ"מ דעת האחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהן משועבדין לקברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן בכתובות פרק נערה האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו עכ"ל צורכיר העתיקו מהר"ש לוריא בביאוריו לסמ"ג ואע"ג דאין נראין דבריו בזה שהרי בתוספתא דכתובות מפורש דהאשה כתובתה וב"ח גובה חובו והוא נקבר מן הצדקה וכן פסקו הרמב"ן בתשובה סימן ס"ד והרשב"א סימן אלף ק"ג וריב"ש סי' ק"ד מטעם הך תוספתא מ"מ מתוך מ"ש דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע ירושה דאורייתא שמעינן לגבי גר גם כן דשעבוד נכסים לקבורה מפקיע הפקר נכסי הגר שלא יהא זוכה שום אדם בנכסיו עד שיקברוהו תחלה דאינו דומה כלל לבעל חוב בחובו ולכתובת אשה כדפרישית ותו דהלא כל המטלטלין שהן בבית שמת שם חשוב כאילו הכל הוא בתוך ארבע אמותיו של מת וכיון דתיקון רבנן דארבע אמותיו קונות לו לאדם בכ"מ כי היכי דלא ליתו לאינצויי כל שכן שהמת קונה לו נכסיו תוך ארבע אמותיו לקבורה ובין לטעמא דקבורה משום בזיון ובין לטעמא משום כפרה קבורה בארון ותכריכין ובקבר דאורייתא היא כדאיתא בפרק נגמר הדין ואם כן כל מה שהוא בבית שמת שם חשוב הוא כארבע אמות שזוכה בהם המת לקבורתו שהיא דאורייתא ותו שהרי מת תופס ד' אמות לקריאת שמע כל שכן שזוכה במה שתוך ד' אמות לקבורה ותו דאיכא הכא אינצויי ביתר שאת שאלו באין ומבזבזין נכסיו ואחרים יתחייבו לקברו והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום לכן נלפע"ד שורת הדין שיקשרוהו תחלה ואח"כ יבזבזו איש לו ואם קדמו ובזבזו יקברוהו המבזבזים וכל א' מהם יתן כפי החשבון שבזבו איש לו כנ"ל: