דבר של הפקר וכו'. כך הוא לשון הרמב"ם ספ"ב דנדרים ונראה דגירסתו סוף פרק בתרא דמציעא הבטה בהפקר לא קני אכן מלשון רש"י שכתב שם וז"ל כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה וכו' משמע דגורס חבטה בחי"ת וה"א באשיר"י לשם ומבואר כך בתוס' ר"פ אין צדין דאהך דתניא והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורים משום גזל דפי' רש"י דאסורין למוצאן משום גזל דהראשון שקשרן או נענען קנאן בהגבהתן שהפקר נקנה בהגבהה הקשו תוס' דלא שייך כאן הגבהה דקישור ונענוע לאו הגבהה הוא ולכך פירשו דה"ט דקנו דחבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת ובריש מציעא (דף ב' בסוף ע"א) כתבו נמי דהבטה בהפקר דקני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן אלמא כיון דבעיא מעשה קצת דגרסינן חבטה בחי"ת אלא דמ"מ קשיא דמשמע דס"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דחבטה בהפקר קנה וזה שלא כדעת כל המחברים דפסקו כלישנא בתרא דלא קנה ותו קשיא אמאי לא הביאו הפוסקים הך ברייתא דהמקושרים והמנוענעין דאסורים משום גזל ואפשר דס"ל דהך ברייתא ס"ל דחבטה בהפקר קנה דלא כהלכתא ולפי זה צ"ל דס"ל כדעת התוס' דאילו לפי' רש"י דמקושרין ומנוענעין קנאן לבהגבהה הלכתא היא מיהו צ"ע בפ"ב דב"ק (דף י"ט ע"ב) שפי' רש"י לגבי ?דלי קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ"ל אלמאי דקושר איכא הגבהה איברא דהתוס' גם לשם נחלקו על פרש"י אלא דנחלקו מטעם אחר ע"ש וע"ל בסימן קל"ט במ"ש על שם הרמב"ם משמע דביושב אצל הערימה ומביט בה חשיב בה מוחזק ויש לחלק דהתם בשאינו הפקר אלא באומר השלי הוא ע"ש אבל גבי הפקר בין השליכו לארץ בלא הגבהה דהיינו חבטה בין ששב אצלו והביט בו לא קנה וכ"כ רבינו בסימן רס"ט סעיף ה' דאם הטלית מונח ע"ג דף דחבטה בלא הגבהה לא קני ונפקא ליה ממה ששנינו בפרק הניזקין עני מנקף בראש הזית ע"ש ויתבאר בסמוך סעיף י"ד וע"ל בסימן של"ו סעיף ג' ובמ"ש לשם בם"ד: