כל שדה שיש בו כלאים וכו' ה"ה הפקר. בריש שקלים תנן באחד משמיעין על הכלאים ובט"ו בו היו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים כתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דבית דין מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר עכ"ל ואין זו קושיא שהלא לא נמצא במשנה לשון זה שהעתיק הרב ובט"ו בו היו מפקירין אלא כך שנינו בט"ו בו קורין את המגלה וכו' ויוצאין אף על הכלאים אמר ר' יהודא בראשונה היו עוקרין וכו' התקינו שיהו מפקירין כל השדה כו' פי' דהתקינו שלאחר שהשמיעו באחד באדר שיהיו נזהרין לנקות השדה מהכלאים אז ילכו אח"כ שלוחי ב"ד לבדוק בשדות וכל שדה שימצאו שם כלאים יהיו מפקירים כל השדה א"כ כל מי שילך לבדוק בשדות ועושה שליחות ב"ד תע"ב שכבר התקינו שכל שלוחי ב"ד ילכו בשדות לבדוק והכי מוכח להדיא בתוס' סוף מרובה (בבא קמא דף פ"א) בד"ה כאן לזירים שכתבו התוס' וז"ל וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמרינן בפ"ק דמ"ק התקינו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא עכ"ל אלא דס"ל לתוס' דבדאיכא שיעורא דכלאים דהיינו אחד מכ"ד ממין אחר מותר לכל אדם ללקט אפילו נטע זה התלתן לזירים שהרי כל השדה הוא הפקר אם כן בע"כ דס"ל לתוס' כדס"ל לרבינו שמתחלה התקינו כך שאחר שישמיעו על הכלאים ושלוחי ב"ד יוצאין ומוצאין דאיכא שיעורא דכלאים הרי כל השדה הפקר לכל אדם וכל מי שמוצא כלאים בשדה הוא נעשה שליח ב"ד דשלוחי מצוה נינהו וכך הוא באשיר"י סוף מרובה אלא דמ"מ קשה דמשמע ודאי דאין עושין הפקר אלא א"כ הזהירו והשמיעו תחלה באחד באדר ואחר כך יוצאין שלוחי ב"ד מט"ו ואילך לבדוק בשדות ומפקירין כל שדה וכן כתב הרמב"ם סוף פרק שני דכלאים ורבינו לא כתב שום זמן ויש לומר דזמן שהוזכר במשנה אינו אלא בא"י אבל בח"ל אין התבואה גדילה באדר הילכך אין תלוי דין הפקר במה שמשמיעין תחלה בא' באדר אבל פשיטא שאין לשדה דין הפקר אלא א"כ הזהירו תחלה עליו בבתי כנסיות דאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש: