כתב הרמב"ם בהמת הכותי וכו' ואין דבריו מובנים וכו'. ונראה דדעת הרמב"ם היא דליכא איבה אלא בבהמה ומשאה הכל של כותי אבל בהמת כותי והמשא של ישראל ליכא איבה דמימר אמר כותי על ישראל חבירו אינו חס עלי דידי יהא חס ולפיכך אם כותי מחמר אחר בהמתו אין זקוק לו דליכא משום איבה ובפריקה נמי ליכא משום צער ב"ח כשהכותי שם דשונא שאמרו שונא ישראל וכו' כדפי' אבל אם ישראל שם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל דצריך לשהות שם כך פירש"י והא דלא קאמר דחייב לפרוק משום צער ב"ח דאורייתא וכן בסיפא דהבהמה של ישראל והמשא של כותי דקאמר דחייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל שצריך לשהות שם ואע"ג דבפריקה איכא נמי משום צער ב"ח נקט טעם דצער ישראל דאיתיה בין בפריקה בין בטעינה ובזה התיישבה השגת רבינו שעל הרמב"ם: כתב ב"י על רבינו יש לתמוה למה לא הקשה על הרישא דליחייב לפרוק משום צער ב"ח עכ"ל ול"ק מידי דלמאי דפרישית ליכא משום צער ב"ח בבהמת כותי אלא בשאין שם הכותי אבל כשיש שם הכותי רחמנא פטריה דשונא ישראל וכו' ומה שלא אמר הרמב"ם טעם צער ב"ח גבי פריקה כשיש הכותי שם היינו משום דנקט חד טעמא לפריקה ולטעינה כדפי':