הפוגע בשנים וכו' כדי לכוף את יצרו. כתבו התוס' בפ' אלו מציאות וא"ת כיון דבע"פ מוקי להאי קרא דכי תראה חמור שונאך בישראל שמותר לשנאותו כגון שראה בו דבר ערוה מה שייך בו לכוף את יצרו וי"ל דלא איירי בהך ברייתא בשונא דקרא אלא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה איסורא כדסני ליה וכ"כ בנ"י ע"ש הרמב"ן אבל בתוס' פ' ע"פ (ד' קי"ג ריש ע"ב) כתבו דברייתא נמי בשונא דקרא איירי אלא דכיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר עכ"ל וכ"כ הרמב"ם סוף הל' רוצח וכ"כ הסמ"ג בעשה ס"ס פ' פ"א והכי נקטינן דאפי' בשונא שמצוה לשנאותו שנראה בו דבר עבירה והתרה בו ולא חזר אעפ"כ הזהירה התורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך: בגמרא פ' א"מ איתא ברייתא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא כותי ומביאו האלפסי שם בפסקיו וה"א בפ' ע"פ וכן כתב הרמב"ם סוף הלכות רוצח וא"ת כיון דקיי"ל צער ב"ח דאורייתא מה לי שונא ישראל מה לי שונא כותי וי"ל כיון דקיימא לן וכו' לא יהא ממונו וכו' והיינו דוקא כשהכותי שם ויתבאר בסמוך בס"ד: