המוצא בגל וכו' עד אפ"ה היא של מוצאו. כ"כ הרא"ש בפרק אלו מציאות מטעם דכיון דאית ליה למיתלי דמימות האמוריים היו שם ולא הוחזק ישראל בממון זה מעולם ה"ה של מוצאו עכ"ל כלומר ואינו חייב להכריז אפילו אם יש בו סימן וכדין מי שמצא מציאה במקום שרוב העוברים שם עכו"ם וכ"כ הרא"ש להדיא אמתני' דמצא בחנות ה"ה שלו ואפי' בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן וכו' וכ"כ בנ"י הביאו ב"י. וכתבו התוספות והרא"ש וא"ת וליקני ליה חצרו לבעל הגל א' לבעל הכותל ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם וכו' וכ"כ בהגהות מיימוני והגהות אשיר"י והמרדכי פרק אלו מציאות ע"ש ראבי"ה והאריכו בזה. עוד כתב הרא"ש ועי"ל מה שנשאר מן האמוריים לא היה לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל ואחר שעמד שם ה"ה כאבוד מכל ישראל וה"ה של מוצאו וכ"ת תקנה ליה חצרו אחר שנתייאשו ישראל לא עדיפא חצרו מידו דאילו בא לידו קודם יאוש תו לא קני הואיל ובאיסורא בא לידו הילכך חצרו נמי בכהאי גוונא לא קניא ליה וכיון דהראשון לא קנאה ה"ה בנו ובן בנו לא קנא' עכ"ל וטעם זה האחרון כתבו הרמב"ם פי"ו מה' גזילה והסמ"ג בעשה ע"ד הביאו וגם הביא הטעם הראשון ועוד כתב טעם שלישי ע"ש ריב"ן דפי' דהוי חצרו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצרו עד לאחר מכאן. מיהו בכותל חדש דמחציו ולחוץ ה"ה שלו קשה דאמאי לא אמרינן תקנה לו חצרו דה"ה עתיד להמצא ואינה אבודה אלא ממנו חצרו נמי היה מתחלה ואח"כ הניח בעליו שם הכלי וי"ל דהתם טעמא אחרינא איכא משום דקודם יאוש הוי התם ולא עדיפא חצרו מידו וכו' כדכתב הרא"ש גבי מצאו בגל ועיין בנ"י שכתב כך להדיא. עוד כתב במרדכי פרק א"מ ע"ש ה"ר ברוך ממגענצ"א דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור אבל לא גבי אבידה ואפי' היכא דאיכא יאוש כיון דאילו הוה ידע לה לא היה מפקירה ועיין עוד שם בתשובת הר"א כ"ץ: וכותל חדש וכו'. מפשט דברי רבינו משמע דגבי סכין או כיס אזלינן בתר המוכיח אפי' ממלא כל הכותל וכך משמע בש"ע אכן מלשון הרמב"ם מבואר דבסכין וכיס נמי אם ממלא כל הכותל חולקין ולא אזלינן בתר מוכיח אלא באינו ממלא כל הכותל ונראה דס"ל דכיון דברייתא סתמא קתני אם היה כותל ממולא מהן חולקין משמע אפי' בסכין וכיס דאיכא מוכיח נמי חולקין והיינו טעמא דעד כאן לא אזלי' בתר מוכיח אלא היכא שאין החפץ מונח אלא בחציו בלבד כגון שהקתא מלגו אפי' מונח בחציו ולחוץ אין המוצא זוכה בו מאחר דאיכא מוכיח בגוף החפץ דהוה של ב"ה וה"ה איפכא כשהקתא מלבר אפילו נמצא מחציו ולפנים ה"ה של מוצאו אבל בממלא כל הכותל הו"ל כשנים אוחזין בטלית דחולקין ולא אזלינן בתר מוכיח כיון שאין כאן הוכחה בגוף אותו חלק מן החפץ עצמו המונח מחציו ולחוץ דמה שמוכיח אינו מונח אלא בחציו ולפנים א"נ איפכא ויש קצת ידים מוכיחות לזה הפירוש מדקבע התלמוד הך ברייתא דאם היה הכותל ממולא מהן חולקין בתר מימרא דסכינא בתר קתא וכו' וכך הוא בהלכות ואם היתה כוונת הסוגיא דגם בממלא אזלי' בתר מוכיח הוה ליה לתלמודא לקבוע ברישא הך ברייתא אמתני' ובתר הכי מימרא דרב אשי סכינא בתר קתא וכו' דהוה משמע להדיא דבכל ענין אזלינן בתר מוכיח בין בממלא בין באינו ממלא אלא בע"כ הך ברייתא דחולקין בממלא בכל גווני חולקין בין במוכיח בין בלא מוכיח ולכך קבעוה בסוף הסוגיא כנ"ל שוב ראיתי דהרב המגיה ספר הרמב"ם כתב דט"ס הוא בדברי הרמב"ם והך בבא דאם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין צ"ל אחר הבבא של מטה דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים וע"ז קאי ואם נמצא תוך הכותל מלא עכ"ל והרב בכ"מ הביא לשונו נראה שהסכים לדבריו ושרי להו מארייהו דהלא הסמ"ג כתב כלשון הרמב"ם ולא הביא כלל הך בבא דמחלק בלשונות של זהב בין חציו ולחוץ ובין חציו ולפנים א"כ אי אפשר לפרש לשם דקאי אהך בבא דלשונות של זהב שלא הזכיר בדבריו ואע"ג דמהר"א שטיין פי' כך הוא דבר שאין לו שחר אלא בע"כ כדפרישית הוא האמת דהרמב"ם והסמ"ג סבירי להו דבממלא כל הכותל חולקין אפילו היכא דאיכא מוכיח ומטעמא דאמרן ודלא כדברי רבינו: