ומ"ש אבל הרמ"ה כתב וכו'. איכא למידק הלשון דקאמר תלמודא מ"ט דילמא אידכורי מידכר וכן הא דקאמר דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו דלא יתיישב אפרעון שפרעו לאחר שאמר תנו ויש ליישב דה"ק דבדלא אמר תנו נאמנין לומר חזר וא"ל אבא פרעתי מ"ט אידכורי מידכר שלא צוה לבניו לומר להם תנו וחושש שמא יהיו דוחים אותו מלפרוע לפיכך פרע להם בעצמו אבל כשא"ל תנו דהשתא סומך הוא על בניו שהם יפרעו לו אין נאמנים לומר דחזר אבא וא"ל פרעתי אח"כ דאם איתא דפרעיה א"כ לא היה סומך על בניו שהם יפרעו ולאיזה צורך א"ל תנו אלא ודאי בע"כ מדא"ל תנו הי' סומך על בניו שהם יפרעו לו וא"כ ודאי דלא פרעיה בעצמו כיון שסמך על בניו ולפיכך מה שטוענים חזר אבא וא"ל פרעתי הוא שקר וחייבים לשלם: ומ"ש וה"מ דאיכא סהדי דשמיעי לאבוהון דאמר מנה לפלוני בידי וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי וכו' איכא לתמוה טובא בהא דכתב וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתו הא ודאי לפי דעתו שכתב דאיהו גופיה לא הוי מהימן וכו' אין חילוק בין ליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי ובין איכא סהדי דכיון דאודי הודאת בע"ד כק' עדים דמי ובמקום עדים לא אמרינן מה לי לשקר ואין נאמן לומר פרעתי קודם לכן ונראה דהא דקאמר הרמ"ה וליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי ה"פ דאפילו אהא ליכא סהדי דחזר ואמר פרעתי א"כ כ"ש דליכא סהדי דמסהדי אהא דחזר ואמר פרעתי שכך היה דפרעו קודם לכן ואשמועינן הכא דאי הוי סהדי דמסהדי הכי אע"ג דהודה לאו הודאה היא כיון דאיכא סהדי דמסהדי דבטעות הודה וק"ל: ומ"ש אבל כי ליכא סהדי לא בקמייתא ולא בבתרייתא וכו'. פי' דהשתא ודאי כיון דאביהם היה נאמן לומר לא חששתי להודות כיון שלא היו שם עדים ונאמן לומר פרעתי קודם לכן במגו וכו' בניו נמי נאמנין לומר דחזר וא"ל אבא פרעתי במגו: כתב הרמב"ם בפ"י מה' זכייה שכ"מ שאמר מנה לפלוני בידי אם אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים שמא לא אמר מנה יש לפלוני בידי אלא כדי שלא יאמרו על יורשיו שיש להם ממון לפיכך אם אמר זה דרך הודאה לא הוה שם חשש הערמה נותנים אע"פ שלא א"ל תנו כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות בשדה וכו' אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום וכו' ואיכא למידק דברפ"ז דטוען כתב הרמב"ם דמודה בפני ב' שיש לפלוני אצלו מנה וא"ל בדרך הודאה ולא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת וכו' ונראה לחלק בין הודאה דלא היה שם חשש הערמה להודאה דאיכא חשש הערמה דהיכא דליכא חשש הערמה כעין הודאה דאיסור גיורא דקים לן דלזכותו נתכוין אפילו לא אמר תנו נותנים ונראה שזאת היתה דעת הרי"ף ס"פ ג"פ על הך דרבא דאסיקנא אלא אי איתמר הכי איתמר וז"ל ושמעי' מהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר וא"ל פרעתי דנותנים ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לך הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים התם דלא אמר בתורת הודאה ודמי לההיא דהרי שראו אביהן שהטמין מעות בשדה וכו' אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום עכ"ל ופי' מ"ש הרי"ף אבל הכא דאמר בתורת הודא' כלומ' דברור לן דליכא הערמ' וכההיא דראו שהטמין אביהם וכו' ובשיטה זו כתב גם הרמב"ם כיוצא בו ראו את אביהם שהטמין מעות וכו'. וכן כתב הסמ"ג לשם (בדף קס"ג) ונראה דגם הרא"ש לא נחלק בזה דאע"ג דלא פי' כך דברי הרי"ף כדפי' אלא פירש הא דקאמר הרי"ף אבל הכא דאמר בתורת הודאה פי' שתבעו אדם והודה לדבריו וכו' והבאתי לשונו לעיל סעיף ז' מ"מ אין ספק דהיכא דקים לן דליכא בהודאה זו שום הערמה וכעין עובדא דאיסור גיורא לא שייכא טענת שלא להשביע ואע"ג דהרא"ש חולק אדברי הרמב"ם לגבי משטה אני בך וס"ל דאפילו אמר דרך הודאה ולא שיחה לא מהני אא"כ דאמר אתם עדי דלא כהרמב"ם כדלעיל סי' ל"ב סי"ז וסי' פ"א סי"ד היינו דוקא בסתם הודאה דאית בה חשש הערמה אבל בדליכא חשש הערמה ליכא מאן דפליג דפשיטא דהודאתו הודאה והא דכתב רבינו לעיל בסי' ר"ן סעיף ג' ובסי' רנ"ב סעיף ג' דהודאת שכ"מ הויא הודאה היינו דוקא היכא דקים לן דלזכותו נתכוין כעין הודאה דאיסור גיורא וכדמשמע מדבריו להדיא בסי' רנ"ו סעיף ב' אי נמי היכא דבשעה שהודה אמר תנו א"נ בדאמר שכ"מ אתם עדי דמהני לדעת רבינו דלא מצי טעין שלא להשביע ודלא כדעת הראב"ד לעיל בסי' פ"א סעיף כ"א ועיין במ"ש בסי' ל"ב וסי' פ"א וסי' ר"ן: