תבעוהו מנה והודה וכו'. כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מזכייה שכ"מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה ואמרו יתומים חזר וא"ל אבינו פרעתיו נאמנים ונשבעין ע"ז שבועת היסת אמר תנו ואמרו יתומים חזר וא"ל אבינו פרעתיו אין נאמנין אמר מנה לפלו' בידי ואמרו יתומים נתננו אין נאמנין שהרי לא אמר תנו ומנין יודעים שחייבים ליתן אמר תנו ואמרו יתומים נתננו נאמנין ונשבעין שבועת היסת שנתנו עכ"ל וטעמו מדאיתא ס"פ ג"פ אמר רבא מנה לפלו' בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומין פרענו אין נאמנין כלפי לייא איפכא מסתברא אמר תנו מנה כיון דפסקא אבוהון למילתא איכא למימר דפרעיה מנה לפלוני בידי כיון דלא פסקא אבוהון למילתא ליכא למימר דפרעיה אלא אי איתמר הכי איתמר שכ"מ שאמר מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר וא"ל אבא פרעתי נאמנין מ"ט דילמא אידכורי מידכר תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר אבא פרעתי אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ופשט הסוגיא משמע כדברי הרמב"ם דאם אמרו היתומים פרענו אמר מנה לפלוני בידי אין נאמנין ופי' הרמב"ם דכיון דלא אמר תנו מנין יודעים שחייבים ליתן דאע"ג דאביהן אמר אמת דמנה לפלוני בידו דילמא יש לאביהם אצל פלוני כנגד זה כסות או כלים שוה מנה או יש לאביהם שאר דין ודברים בענין שלא יהא חייב לו כלום אבל באומר תנו נאמנין דהא ודאי אין לו טענה כנגד מנה זה מדא"ל תנו והיינו דקאמר איפכא מסתברא דכך הוא האמת אבל דעת הראב"ד דהא דקאמר איפכא מסתברא אין האמת כך דהא פשיטא דאפילו באמר מנה לפלוני בידי נאמנין היתומים לומר פרענו דאם הבינו מאביהם שהוא מודה בהודאה גמורה א"כ יודעים שחייבים ליתן ונאמנים ואם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבים כלום והא דאמר תלמודא איפכא מסתברא ה"פ אי איתא דבכי הא נאמנין ואין נאמנין איתמר איפכא היה לן למימר אלא האמת הוא דבהך בין הכי ובין הכי נאמנין ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר וכך הוא דעת הרשב"א כמ"ש הרב המגיד לשם והכריח כך מהסוגיא ע"ש. וכך היא דעת התוס' מטעם אחר והוא דפשיטא הוא דבאומר מנה לפלוני בידי דנאמנים היתומים לומר פרענו כי היכא דאביהם נאמן לומר פרעתי קודם לכן ושכחתי בשעה שאמרתי מנה לפלוני בידי ואח"כ נזכרתי במגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ הכי נמי יתומים נאמנים לומר פרענו אח"כ והא דאמר תלמודא אין נאמנים כיון דלא פסקא למילתיה היינו דטפי מסתברא לומר שם אין נאמנין מתנו מנה לפלוני עכ"ל והיינו כפי' הראב"ד והרשב"א דהא דקאמר איפכא מסתברא אין כך האמת אלא כלומר לדידך הסברא היא הפוכה אבל לדידי בין כך ובין כך נאמנים לומר פרענו ולאו הכי איתמר אלא הכי איתמר וכו'. וצל"ע דהרמב"ם כתב בסתם שכ"מ שהודה שיש לפלוני בידו מנה וכו' ורבינו פירש דבריו דלא כתב כך אלא בתבעוהו והודה וטעמו משום דאי הודה מעצמו אין בהודאתו כלום דפשיטא דטענינן ליה דשלא להשביע את בניו אמר כך וא"כ מאי האי דקאמרינן אין נאמנים וצריכין לשלם הלא פטורין הם מלשלם כיון דטענינן להו דשלא להשביע את בניו אמר כן אבל אי איירי בתבעוהו והודה דלא מצי טעין שלא להשביע וגם טענת משטה ליכא בשכ"מ דאין אדם משטה בשעת מיתה א"כ חייבים לשלם ואין נאמנים לומר פרענו זו היא דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ותימה דא"כ כ"ש דקשה דמאי אין נאמנים מטעם דמנין יודעים שהן חייבים ליתן כיון דלא אמר להם תנו הא פשיטא כיון דבתבעוהו והודה לא מצי טעין לא טענת משטה אני בך ולא טענת שלא להשביע א"כ יודעים שהן חייבים ליתן ובדוחק יש ליישב דלפי זה כך אנו אומרים ליתומים דאע"ג דדינא הכי הוא שחייבים אתם לשלם מכל מקום מנין אתם יודעים שחייב אביכם ליתן הלא לא אמר תנו ודילמא יש לו דין ודברים עם פלוני שיהא פטור מלשלם מנה זו שבידו אלא ודאי שקר אתם טוענין וחייבים לשלם. אבל הרב המגיד פירש דברי הרמב"ם דה"ק ומנין יודעים שהן חייבים ליתן דשמא שלא להשביע את בניו איכוון ואע"ג דמייתי ההוא פלוני ראיה דקושטא קאמר אבוהון ודרך הודאה קאמר אמאי מהימני לומר פרענו אטו מי הוו ידעי דמייתי ההוא פלו' ראיה דקושטא קאמר אבוהון ולאו שלא להשביע את בניו איכוין כי היכי דליפרעו ניהליה עכ"ל מבואר מדבריו דלא מיירי בתבעוהו והודה דא"כ ליכא למיטען שלא להשביע אלא ודאי כולה סוגיא בהודה מעצמו דאיכא למטען טענת שלא להשביע והיינו דאמר הרמב"ם ומנין יודעים שהן חייבים כלומר דדילמא דשלא להשביע אמר כך גם מדברי הראב"ד שאמר שאם הודה כמערים שלא להשביע את בניו הרי שאין חייבים ליתן וכו' אלמא דמפרש הסוגיא בהודה מעצמו וכך הוא העיקר בהבנת דברי הרמב"ם כדפי' הרב המגיד ולא כמ"ש רבינו בשמו דמיירי בתבעוהו וכו'. זהו מ"ש בגמ' אלא אי איתמר הכי איתמר וע"ש דברי התוס' דחזר וא"ל אבא פרעתי קודם לכן קאמרי וכדקאמר דילמא אידכורי מידכר ונאמן לומר פרעתי אח"כ וע"פ דברי הרא"ש שכתב וז"ל ושמעינן מינה דאי לא אמרו יתומים חזר וא"ל אבא פרעתיו דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו ואי קשיא לך הא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין התם הוא דלא אמר בתורת הודאה פי' שלא תבעו אדם שיהא נראה כמודה לדבריו אלא מעצמו אמר מנה לפלוני בידי הילכך אמרינן דשלא להשביע אמר כך הכא דאמר בתורת הודאה פי' שתובעו אדם והודה לדבריו דאין דרך אדם להודות כשתובעין אותו בשביל שלא להשביע אבל משטה אני בך שייך ע"י תביעה וכו' אע"ג דלא אמר תנו נותנין עכ"ל וז"ש רבינו דברישא שאומר שפרעו קודם שהודה לו אלא שלא נזכר בשעה שהודה נאמנים דמסתמא כל שכ"מ אין דעתו מיושבת עליו ולא נזכר בשעה שהודה ואח"כ רמא אנפשיה ומידכר ומש"ה אמר רבא שכ"מ משום דבבריא כה"ג אינו נאמן לומר שלא נזכר בשעה שהודה ומדברי התוספות למד רבינו כך בד"ה אלא אי איתמר ובש"מ נמי דוקא דטענו חזר וא"ל אבא פרעתי הא לאו הכי. אע"ג דלא אמר תנו נותנין כיון שתבעוהו והודה אבל סיפא דאמר תנו אין נאמנים לומר חזר וא"ל אבא פרעתי קודם לכן דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו ומדקאמר תנו אלמא דברור לו דלא פרעיה ולהכי אין היתומים נאמנים לומר דאביהם חזר וא"ל פרעתי אבל אם אמר שפרעתי אח"כ נאמנים אע"ג דא"ל בתחלה תנו:
×
Support Sefaria
Shavuot Update: In the last month more than 450 Sefaria users have become sustaining monthly donors. Thank you! That means that we need just 50 new monthly donors to reach our Shavuot goal.
Will you be next? Sign up today and we will also send you an exclusive Sefaria Sustainer tote bag!
Your monthly support is vital for the maintenance and growth of Sefaria’s library, and for making Jewish learning accessible to millions year round.