שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואותו לא תבעו. פי' הודה מעצמו בלא תביעה דאיכא טענת דשלא להשביע דאם תבעוהו והודה ליכא למיטען שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך וכ"כ התוס' בפ' ג"פ (ד' קע"ד) בד"ה אדם עשוי וכ"כ כל הפוסקים וכדלעיל בסי' ל"ב ובסי' פ"א: או שהקדיש נכסיו וכו'. מימרא דרב הונא לשם (דף קע"ד) ורבינו לא זו אף זו קאמר דל"מ בלא הקדיש אלא אפילו הקדיש דמשועבדים לגבוה אפילו הכי אם השטר מקיים אי נמי אינו מקויים או אפילו אין לו שטר כלל כיון דאמר תנו נותנין וגובה אף מן ההקדש וכך פסק הרי"ף והרא"ש לשם ע"פ סוגיית התלמוד וכתבו התוס' לשם קשה לר"י הא דבעי פרק מי שמת הקדיש נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר נמי במתנתו וא"כ פשיטא דנאמן לומר מנה לפלוני בידי ומאי קנוניא שייך והלא היה יכול לחזור בו מיד ונראה לר"י דמיירי בשכ"מ כשהקדיש כשהיה בריא את נכסיו ואמר השתא נמי מנה לפלוני בידי נאמן והאי דנקט שכ"מ משום דדוקא השתא מהימן כדאמרינן בפרק שום היתומים ופ' הדיינים דאין אדם חוטא ולא לו אבל בבריא ודאי חיישינן עכ"ל ובהגהות אשיר"י לשם כתב כן לפסק הלכה וכן פסק במרדכי לשם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו פ' גט פשוט ובספר המלחמות לשם. והוסיף הרמב"ן בס' המלחמות פג"פ וכתב דהכא לא איירי אלא בשכ"מ שהקדיש נכסיו ע"ד רבים שאם הקדיש סתם אפילו אדם עושה קנוניא על ההקדש ואפילו בבריא נאמן במגו דאי בעי מיתשיל אכוליה הקדש דקיי"ל כב"ה דיש שאלה להקדש וכדאיתא בפ' שום היתומים אבל המקדיש ע"ד רבים אין לו התרה ומש"ה קאמר חזקה וכו' ומיהו צריך ג"כ לומר דמיירי בשכ"מ שהקדיש מעכשיו או שהקדיש כשהיה בריא ונעשה שכ"מ דאי בשהקדיש כשהיה שכ"מ ולא הקדיש מעכשיו תיפוק ליה דכיון דאם עמד חוזר חוזר נמי במתנתו ולמה לי חזקה וכו' ואם אתה אומר דאם עמד אינו חוזר א"כ מאי קמיבעיא בפ' מי שמת הקדיש נכסיו מהו אלא ודאי דבשכיב מרע שהקדיש מעכשיו או בריא שהקדיש סתם פשיטא לן דאינו חוזר ולא קמיבעיא לן אלא בשכ"מ שהקדיש סתם בלא מעכשיו כל זה כתב הרמב"ן והוא ע"ד התוס' בשם ר"י אבל מדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ז מה' ערכין משמע דמיירי בשכיב מרע שהקדיש נכסיו בסתם בלא מעכשיו וקושיית ר"י יש לתרץ דאפי' את"ל עמד חוזר איצטריך ליה למימר דנאמן מטעם דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש וה"ט דהכא אינה חזרה ודאי דדילמא לא אמר כך אלא שלא להשביע את בניו ואפי' נקט שטר מקויים בידיה א"נ אמר תנו איכא למימר דאינו גובה מן ההקדש אלא בשבועה דדילמא לא הודה אלא שלא להשביע אבל מטעם חזקה וכו' ניחא דגובה אפי' בלא שבועה: