מתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מית' לפיכך מוציאין מיד המקבל וכו'. הכי אסיק רבא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ג) וכמו שפירשו הרי"ף והרא"ש דלא כמקצת רבוותא וכן היא דעת הרמב"ם בפרק ח' מזכייה וכתב ה"ה הא דמוציאין לכתובת האשה פי' כתובת בנין דכרין שאינה טורפת ממשועבדים אחרים וטורפת משעבוד מתנת שכ"מ אבל כתובת אשה שהיא בחיים אפילו ממשועבדים גמורים טורפת. ועוד כתב ע"ש ן' מיגא"ש דמלוה ע"פ כיון דגובה מן היורשים ק"ו שגובה ממתנת שכ"מ עכ"ל וכ"כ הרא"ש לשם ומביאו ב"י: ומ"ש שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים וכו'. כך הוא לשון הרמב"ם ומיהו לא משמע הכי מדברי הרי"ף שכתב לשם דהא דמוציאין למזון האשה והבנות וכו' ממתנת שכ"מ לא קשיא מהא דתנן אין מוציאין למזון האשה וכו' מנכסים משועבדים ההיא ממשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה אבל מתנת שכ"מ דלא מיקניא אלא לאחר מיתה כדאמרינן מתנת שכ"מ אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה והלכה כרבא לא דחיא תקנתא דרבנן לתקנתא דרבנן דמזונות אלמנה ומתנת שכ"מ תרווייהו תקנתי דרבנן נינהו ובהדי הדדי קאתו לאחר גמר מיתה הילכך לא דחיא חדא מינייהו לחברתה ותרווייהו קנו עכ"ל אלמא דסבירא ליה דתרווייהו לא קנו אלא לאחר מיתה ותרווייהו קנו היכא דאית להו נכסים ליורשים לגבות מהן מזון האשה וכו' אלא דהיכא דלית להו נכסים ליורשים תקינו דמזון האשה והבנות קודמים אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא"ש שכשכתב דברי הרי"ף השמיט זה מדבריו אלמא דלא ס"ל האי טעמא שכתב הרי"ף אלא ס"ל טעמא דהרמב"ם דבמתנת שכ"מ הוא דאיפליגו אביי ורבא והלכה כרבא דלא קניא אלא לאחר מיתה אבל מזון האשה והבנות וכו' דלא איפליגו בה ודכ"ע דמוציאין ממתנת שכ"מ מכלל דהני זכו בנכסים מיד עם גמר מיתה ולפיכך הן קודמים למתנת שכ"מ דאינה אלא לאחר גמר מיתה: