וכתב הרמ"ה וה"ה נמי בריא וכולי. ס"ל דהך דמי שהלך בנו למד"ה וכו' מיירי בין בשכ"מ בין בבריא כדכתב להדיא בסוף דבריו ומשם נלמד נמי להיכא דברח דבכולהו הוי הטעם דכיון דלא כתב הנכסים לאחרים אלא לפי שהיה סובר דא"צ לנכסיו דשכ"מ סובר למות ולכן כותב כל נכסיו דא"צ להם ובריא ששמע שמת בנו א"צ לנכסיו אלא עד יום מותו להתפרנס מהם ולכן כותב כל נכסיו לאחרים גוף מהיום ופירות לאחר מיתה ומש"ה בשכ"מ שעמד דצריך לנכסיו חוזר וכן בשמע שמת בנו ואח"כ בא בנו דצריך לנכסיו להורישם לבנו אין מתנתו מתנה וה"ה זה שברח דאין צריך לנכסיו כשכותב לאחרים כיון שנדחה השעה מפניו וצריך הוא לנכסיו כשחוזר למקומו בטלה מתנתו והרמב"ן ס"ל דהך דמי שהלך בנו למדינת הים וכו' אף על גב דלא כתב כל נכסיו אלא גוף מהיום ופירות לאחר מיתה מ"מ היאך שביק לנפשיה דילמא יהא צריך למכור הגוף לצרכו בחייו וכיון דשביק לנפשיה ויהיב לאחר לבריה נמי שביק ולכך צריך לומר דלא אמרו בבא בנו דאין מתנתו מתנה אלא בשכ"מ אבל בבריא אפי' בא בנו מתנתו מתנה וה"ה ברח כיון דבריא הוא לא בטלה מתנתו כשעשה פשרה כנ"ל ודלא כהר"ן דמסתפק בזה אליביה דהרמב"ן ומביאו ב"י גם לא כב"י דהרמב"ן מודה בברח דלא משמע הכי כלל: