כתב הרמב"ם מקבל שטען וכו'. בסוף פ"ד מזכייה והוא מימרא דרב ששת פרק השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ומפרש הרמב"ם דסיפא באומר אינה מתנה דבריו קיימים פי' דאמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני אליה וכיוצא בזה ובטלה היא פי' בטלה מעיקרא כדאסיקנא בר"פ השולח אמר אביי בטל ב' לשונות משמע וכו' גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר והיינו דבטלה מעיקרא ולפיכך דבריו קיימים והדרא למרה והא דאמר ברישא מבוטלת היא וכו' כתבו גם הרמב"ם לשם בתחלת הפרק ובסמוך יתבאר בס"ד: ומ"ש ונשבע שבועת היסת. היינו בתבעוהו ב"ח ולא היה בידו לפרוע ואמר ליה אתה מערים בזה כדי להפקיע מתחת ידינו נשבע ע"ז היסת ואע"ג דתקנת הגאונים בטענת אין לי דנשבע בנק"ח כעין דאורייתא אין זה אלא כששבועתו כוללת שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרים לו ושלא החביא וכו' כדלעיל בסימן צ"ט ולפיכך כששבועתו כוללת על כמה דברים החמירו בה דבעינן חפץ אבל כאן שהשבועה היא על דבר פרטי על שדה זו בלחוד לא נשבע אלא היסת ומיהו אפילו על ספק נשבע היסת ולא סגי בחרם סתם מאחר דהשבועה היא באה על שאין לו לפרוע כעין שבועת התקנה וכן בדין האומר על שבידו שטר אמנה הוא ואין בו נאמנות כתב בעה"ת בזה ב' סברות די"א דמחרים סתם וי"א דאשתבע שבועה חמורה בנק"ח כדין הטוען אין לי והביאו ב"י לעיל סימן מ"ו והרמב"ם ז"ל הכריע כאן דנשבע היסת ואף בספק ודלא כב"י שפי' דדוקא בטענת ודאי וכו' דליתא אלא אפילו בטענת ספק ס"ל להרמב"ם דנשבע היסת מטעמא דפי':