ואפילו אם פירש המוכר וכו'. כ"כ הרמב"ם פ' ט"ו ממכירה ומסיים בו וז"ל שהמוחל צריך לידע הדבר שימחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש בהונייה עכ"ל. וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למד כן ומק"ו שהרי המום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע עכ"ל: ומ"ש רבינו וזה נוטה לצד דבריו וכו'. תימה הלא מפורש בדברי הרמב"ם דמדמהו לאונאה לאיזה צורך הבין רבינו דהרמב"ם תולה דין מחילת מום בדין מקנה דבר שאין לו קצבה ונראה דרבי' סבור דאין מחילת מום דומה לאונאה כלל דבאונאה אין אדם מוחל כלל מן הסתם למכור שוה ו' בה' וכן לקנות שוה ו' בז' וכדתניא להדיא בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"א) דבא"ל בסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה כיון דלא ידע שיהא שם אונאה שיהא מוחל עליה ומן הסתם ודאי לא מחיל וכן פסקו הפוסקים וגם הרא"ש פסק כך וכ"כ רבינו בסי' רנ"ז סעיף כ"ו ואין שם מחלוקת דתלמוד ערוך הוא אבל כשאין שם אונאה אלא מום דיש כמה בני אדם שאין מקפידין במקצת מומין ויש שמקפיד בכל מום איכא למימר דאפי' בסתם נמי שאינו מפרש המום שבממכרו ולא ידע המום שבו מחיל ואינו מקפיד על המום שבו ולכך אין ללמוד דין מחילת מום מדין מחילת אונאה אלא בע"כ דס"ל להרמב"ם דכי היכא דאין אדם יכול להקנות מדעתו ומרצונו דבר שאין לו קצבה דאין הקנין חל עליו כך אינו יכול למחול דבר שאין לו קצבה ואע"פ שרצונו הוא שלא להקפיד על המום שיש לו בממכרו אפ"ה מדינא לא יכול למחול וס"ל לרבינו לפ"ז דלהרא"ש דיכול להקנותו ה"ה שיכול למחול לפי זה מ"ש הרמב"ם ויפרש המום כמו המפרש בהונייה לא כתב כן משום דלמד דין מחילת מום מדין אונאה אלא שאמר שדיניהם שוים אבל ודאי דין מחילת מום לא למדו אלא מדין מקנה דבר שאין לו קצבה והק"ו שעשה ה' המגיד הוא ק"ו פריכא דמה ענין זמן שניתן לאונאה בכדי שיראה ולמום שנמצא בממכרו דחוזר בו לעולם לדין מחילה דבאונאה ודאי אין אדם דמחיל מן הסתם אבל במום יש מי שאינו מקפיד ויש מי שמקפיד ולענין הלכה פסק בש"ע כדברי הרמב"ם וכ"כ ב"י בשם הרמ"ה ומביאו ב"י ועבמ"ש בס"ס ר"ז בס"ד ליישב דלא קשיין הפסקים אהדדי ומהרו"ך כתב כאן דברים שלא במשפט ולא ראיתי להאריך בזה: