המוכר שור לחבירו וכו'. ר"פ המוכר פירות פליגי בה רב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל בדיני דיכול לומר לשחיטה מכרתיו ואסיקנא דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי ואוקר בישרא וקם בדמי רדיא ולפיכך לא מצי טעין מקח טעות דלא מטרחנא לשחטו ולמכור הבשר אלא המקח קיים: ומ"ש אע"ג דרובא זבני לרדיא מ"מ לא אזלינן בתר רובא וכו'. ה"א התם והתוס' רפ"ק דסנהדרין (דף ג') הקשו מדאמרי' התם כיון דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתיה קמן כל שכן בדיני ממונות וכתבו וז"ל וצ"ל דרובא לרדיא זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל משמע דבכל שאר רובא אזלינן בתר רובא בד"מ וא"כ קשה בזרעוני פשתן דאינו חייב באחריותן אמאי לא אזלינן בתר רובא דאינשי דזבני לזריעה וי"ל דדעת התוס' היא דלאו דוקא הך רובא דלרדיא זבני אלא ה"ה הך רובא דלזריעה זבני ודכוותייהו דאינו חשוב רוב ממש וטעמא דמילתא דאע"ג דרוב זרע פשתן שבעולם נזרע איכא הרבה בני אדם שלוקחין לדברים אחרים למאכל ולרפואה וכנגד אדם אחד שקונה י' סאין לזריעה יש מאה בני אדם שקונין מיהת סאה אחת למאכל ולרפואה ואיכא נמי רוב לוקחים לאכילה וכדאיתא בפרשב"ם ר"פ המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ג) וע"ד זה גבי שור כנגד אדם א' שקונה ק' שוורים לרדיא איכא ק' בני אדם שקונין י' שוורים לאכילה: ומ"ש אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסי'. הכל מדברי הרמ"ה: ומ"ש ואם הוא גברא וכו'. הכי מוכח מדאקשינן וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא וכו' ולא פרקינן בגברא דזבין לנכסתא ויהיב דמי רדיא אי נמי גברא דזבין לרדיא ויהיב דמי בישרא אלא בע"כ דבגברא דזבין לרדיא הוי מקח טעות אפי' לא יהיב אלא דמי בישרא ובגברא דזבין לנכסתא לא הוי מקח טעות אפי' יהיב דמי רדיא ותו מדנטר בהך קושיא דאקשינן וליחזי דמי היכי נינהו עד לבתר דפרקינן בגברא דזבין להכי ולהכי מכלל דבגברא דלא זבין אלא לרדיא ליכא הוכחה בדמי אלא אפילו לא יהיב אלא דמי בישרא הו"ל כאילו פירש לרדיא וכן בגברא דלא זבין אלא לנכסתא אפי' יהיב דמי רדיא הו"ל כאילו פירש לנכסתא: ומ"ש והמוכר מכירו. כ"פ רשב"ם לשם ופשוט הוא: