הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. כתב ב"י בספר כ"מ וז"ל יש לעיין כשנמצא בו מום ואח"כ אבד שהוא ברשות הלוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מ"ט לא הוי ברשות מוכר ומ"ש מהתליע וכו' ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח וצ"ע עכ"ל ולמאי דפי' בסמוך והוא האמת ל"ק ולא מידי דבנגנב או נאבד לעולם הוא ברשות הלוקח אפילו לא הו"ל שהות להודיעו דברשות לוקח הוא עומד ולא כלתה שמירתו עד דא"ל טול את שלך אבל בהתליע ונפסד מחמת עצמו הוא דאיכא לחלק דאם לא הו"ל שהות להודיע ה"ז ברשות מוכר ואם הו"ל להודיע ולא הודיע הרי פשע בשמירה וחייב הלוקח באחריות ההפסד שע"י התלעה דאם היה מודיעו היה המוכר מצילו שלא יגיע לידי הפסד ומ"ש מהרו"ך בדין זה ובדין הקודם לזה אין דבריו נראין וע"ש: והרמ"ה כתב ואם המוכר ידע שהיה בו מום וכו'. נראה דה"ק רבינו דעל מ"ש הרמב"ם בהודיעו שמוליכו למדינה פלונית וכו' נחלק עליו הרמ"ה ומחלק דאם המוכר ידע במום חייב אף בהוצאה וכו' דלא כהרמב"ם דלא הזכיר חיוב ההוצאה ואם תפרש דהרמב"ם אינו מדבר אלא במן הסתם דאף המוכר לא ידע במום זה דלאו ברשיעי עסקינן דידע במום שבו ולא יודיענו קודם מכירה אלא ודאי גם המוכר לא ידע במום זה ולהכי לא הזכיר חיוב ההוצאה אכתי נחלק הרמ"ה על דבריו דלהרמב"ם אע"ג דהמוכר ג"כ לא ידע חייב להחזיר הדמים ללוקח והמוכר מטפל בו להביאו וכו' אבל להרמ"ה הלוקח חייב ליטפל בה ולטרוח להביאו אלא דההוצאה להביאו היא על המוכר וא"כ ממה נפשך נחלק על הרמב"ם אבל במאי דס"ל להרמ"ה דאע"ג דגם המוכר לא ידע שהיה בו מום מקח טעות הוא וחייב להחזיר הדמים ללוקח בזה ודאי גם הרמב"ם מודה ולא נחלק אדם מעולם על זה והא דכתב הרמב"ם גבי שור דלא הו"ל ככי ושיני דאם היה ספסר ולא ידע דהלוקח אפסיד אנפשיה היינו משום דהלוקח פושע הוא דהו"ל למידע ולבדוק בשור אם אוכל או לאו ולהחזירו וכו' כמבואר בדברי הרמב"ם אבל בשאר מקח דלא הו"ל לוקח פושע חייב המוכר להחזיר דמים ללוקח אע"ג דאיהו נמי לא ידע וכבר הארכתי בזה לעיל סעיף ט"ו בס"ד ובש"ע פסק בסעיף י"ח כדברי הרמב"ם ובהגה"ה כתב ויש חולקין וכו' נמשך אחר דברי רבינו ולא דק דאין כאן מחלוקת כלל ודוק: