המוכר לחבירו וכו'. בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב) ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסרי' לבקרא לא הו"ל ככי ושיני למיכל ומית א"ר בר חמא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תוראי אוקימתי' אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידעינא דלא אכל מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי ה"נ הב"ע דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למריה דתורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאן קא טעין מריה דתורא קטעין איבעי ליה לאודען מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות הוא בספסירא דזבן מהכא וזבין להכא הילכך משתבע איהו פי' ספסירא משתבע דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ורבינו הקשה על הרמב"ם דפוטר לסרסור ובגמרא קאמר דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"פ שלא הכיר בו מ"מ הטעה אותם והחכם המרשים כתב לתרץ דהרמב"ם מפרש שנתנה המוכר מרצונו ולא שמחוייב בזה והקשה ב"י דהלשון לא משמע הכי והב"י תירץ דשקול יתמי זוזי מיניה לאו שקול ממש אלא כיון דמוכר קמן תו ליכא פסידא ליתמי וכו' ותימה הא ודאי אפי' לא הוה מכר קמן ליכא פסידא ליתמי דכיון דבקרא ש"ש הוא חייב לשלם כל דמי השור ותו דמעיקרא קאמר דמצי למישקל דמי תורא מיניה ובתר הכי קאמר דספסירא הוה ומיפטר וא"כ קשיין דברי רמי בר חמא אהדדי ולפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם בלי שום דוחק והוא דודאי מודה הרמב"ם דאע"פ שלא הכיר בו המוכר הוי מקח טעות דאע"ג דנתאנה הוא מ"מ בשביל זה אין לו להונות אחרים כדכתב הרא"ש גבי ביצים מוזרות וכפשטא דעובדא דשקול יתמי זוזי מיניה דאע"ג דספסירא הוה ולא הכיר בו ונתאנה מ"מ אין לו להונות אחרים והכי משמע מדברי הרמב"ם גופיה ס"פ כ' ממכירה שפסק דאם הוגלד פי המכה תוך ג' ימים הוי מקח טעות ואע"ג דגם המוכר לא הכיר ולא ידע במום זה אפ"ה בשביל זה אין לו להונות אחרים ומש"ה שקול יתמי זוזי מיניה דספסירא דאיהו אטעינהו ליתמי אלא דהרמב"ם מחלק בין הך עובדא דיתמי לשאר ספסירא שמוכר לחבירו והניחו הלוקח עם הבקר שלו ומת וכו' דבעובדא דיתמי ליכא למימר דאפוטרופוס פשע דהו"ל לבדוק השור ולהחזירו לספסר דכיון דמסריה לבקרא לאו פושע הוא דלא הו"ל לידע ולבדקו אם אוכל כיון דאין השור אצלו דמסריה לבקרא ולפיכך הספסר חייב להחזיר הדמים דאטעינהו ליתמי אבל במוכר שור לחבירו והניחו עם הבקר שלו דהוה ליה לידע ולבדוק השור ולהחזירו לספסר ולא הודיעו אם כן פושע הוא הלוקח דכיון שהשור היה אצלו ויכול לבדקו אם הוא אוכל אם לאו ולא בדקו איהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ המרדכי על שם מהר"ם בפרק המפקיד אעובדא דמכר חפץ לחבירו בתורת זהב ושברו והיה בו בדיל וקאמר מהר"ם דמה ששברו לאו פשיעה הוא דלא הו"ל למידע שיש בו עופרת וכדאמר בהך עובדא דתורא דלא הו"ל ככי ושיני דאף ע"ג דספסירא לא ידע מ"מ כיון דאפוטרופוס לא הוה ליה לידע דאיהו לבקרא מסריה פטור האפוטרופא והספסירא חייב וכו' ולפי זה ניחא היכא דמכר הספסירא לחבירו והניחו עם הבקר שלו והניח מאכל לפני כולן ולא בדק בשור זה אם הוא אוכל הלוקח הוא הפושע כנגד הספסירא שהיה לו ללוקח לידע ולהודיע לספסירא והלוקח הוא דאפסיד אנפשיה ובזה התבארו דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק בס"ד ודוק וע"ל בסעיף כ' במ"ש בזה אדברי הרמ"ה בס"ד: