האומר לחבירו מרתף של יין אני מוכר לך למקפה כו'. הכי אסיקנא בגמ' דדוקא בדא"ל למקפה: ומ"ש או אפי' לא הזכיר לו יין וכו'. כן פי' רשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע מיין טוב דלא היו רגילין למקפה כי אם ביין טוב ואת"ל היו רגילין נמי לתת חומץ למקפה אפ"ה אין לומר מרתף למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומחמיץ יותר ומרתף חומץ היה לו לומר עכ"ל: א"ל מרתף זה של יין ולא אמר למקפה נותן לו מיין הנמכר בחנות. הכי מוקמינן לברייתא בגמ' דלהכי אהני זה כלומר כמות שהוא ופי' המפרשים דיין הנמכר בחנות היינו קוססות שהתחיל קצת להחמיץ: אמר לו מרתף זה וכו' עד אפילו כולו חומץ. ברייתא שם ואוקימתא דגמרא שם: א"ל מרתף זה של יין למקפה וכו'. הכי אוקימנא לה לדרב זביד בגמרא בדא"ל למקפה ופרשב"ם דהיכא דא"ל למקפה ל"ש אמר מרתף של יין למקפה ל"ש אמר מרתף למקפה דלמקפה משמע יין טוב וכו' כדפי' בסמוך ואהני מאי דא"ל זה שמקבל עשר קוססות למאה והיכא דא"ל מרתף של יין סתם ולא אמר זה וגם לא אמר למקפה פליגי בה רב אחא ורבינא אי מקבל עליו עשר קוססות לק' ופסקו הפוסקים קולא לנתבע שהוא המוכר וחייב הלוקח לקבל י' קוססות לק': ובמוכר חבית אחת וכו'. בברייתא דר' חייא וכדאסיקנא שאני חבית דכולה חד חמרא הוא וז"ל הרמב"ם בפי"ז דמכירה א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה או שא"ל חבית של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל עכ"ל הנה שהשוה דין חבית יין סתם לאומר מרתף של יין למקפה דנותן לו כולו יפה כדי להסתפק ממנו מעט מעט לתבשיל: ובחבית זה של יין כתב הרמ"ה שדינו כמרתף של יין וכו'. פי' כאומר מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה דאהני ליה זה ליתן לו יין כמות שהוא הנמכר בחנות שהתחיל קצת להחמיץ ואי א"ל למקפה נותן לו יין שכולו יפה דבמרתף כה"ג מקבל עליו י' קוססות לק' אבל הכא דחבית יין מחד חמרא משמע נותן לו כולו יפה דבאומר חבית זה למקפה דינו כאומר חבית של יין סתם ולא אמר לא זה ולא אמר נמי למקפה דבמרתף נמי דין מרתף זה למקפה שוה לדין מרתף של יין סתם היכא דלא אמר לא זה ולא אמר למקפה: לקח יין כדי למכרו בחנות וכו'. מימרא דרבא שם ודברי רבינו כפי' ר"י בתוס' דהחנוני לקח היין במכר גמור וכן כתב הרמב"ם בפי"ז ממכירה דלא כפרשב"ם דהחנוני אינו אלא שליח וחמרא ברשותא דמוכר קאי דליתא: ומ"ש דהוי כאילו א"ל למקפה וכו'. כן כתבו התוספות והרא"ש ואין פירושו דדין זה כלוקח למקפה דא"כ היה צריך ליתן לו יין שכולו יפה וכאן אין דינו אלא שיתקיים מעט עד שימכר אלא ה"פ דהו"ל כאילו אמר מכור לי יין שאמכור בחנית לצורך מקפה ליה מעט ולזה מעט דא"צ להתקיים זמן רב כיון שמוכר להרבה בני אדם לכל אחד לצורך מקפה קצת אבל בלוקח יין למקפה לשלחנו בלבד צריך לו יין יפה שיתקיים הרבה ימים ודוק: וכל זה לא איירי אלא בשלא עירה וכו'. משנה שם המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ובגמרא אר"י ב"ח ל"ש אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר א"ל הא חמרך והא קנקניך וכי קנקני דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי' ליה לשהויי ל"צ דא"ל למקפה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזליה דמרא גרים דכתיב ואף כי היין בוגד גבר יהיר וכו' ופסק הרי"ף והרא"ש הלכה כר"י ב"ח ומקמי הכי איפליגי רב אמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה כל ג' ימים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר חמרא אכתפא דמרא שוור ובתוך ג' ימים נמי הוי ברשות לוקח עבד רב יוסף עובדא כוותיה דרב בשיכרא וכוותיה דשמואל בחמרא ופירשב"ם חמרא אכתפא דמרא שוור על כתף האדם הוא מדלג כלומר מזלו גורם והרי"ף והרא"ש כתבו וז"ל והא דשמואל אי בקנקנים דמוכר קאמר בדלא א"ל למקפה הוא ואי בקנקנים דלוקח קאמר אע"ג דא"ל למקפה כי היכא דלא תיקשי אדר"י ב"ח דתרווייהו הלכתא נינהו ולא קשיין אהדדי עכ"ל ומעתה נתבארו דברי רבינו דמ"ש דבכליו של מוכר הוא דחייב מוכר באחריות כשא"ל למקפה אבל בכליו של לוקח אינו חייב באחריות אפי' א"ל למקפה היינו כר"י ב"ח דהלכתא כוותיה לגבי ר' חייא בר יוסף ומה שהשוה רבינו היכא דלקחו למכור בחנות לא"ל למקפה נתבאר בסמוך דכ"א לפי דינו דהיכא דלקחו בחנות צריך שיתקיים מעט למכרו להרבה בני אדם לזה מעט ולזה מעט למקפה ובדא"ל למקפה לשלחנו צריך הוא שיתקיים הרבה: ומ"ש רבינו כליך גרם לו להחמיץ. נראה דאם היה נודע שהקנקנים משובחים ביותר חייב המוכר באחריותו וזהו ע"פ פרשב"ם אבל לפי' ר"ת בההיא דחמרא אכתפא דמרא שוור דהנענוע והעירוי שהריקו היין מכלי אל כלי קשה ליין השתא אפילו הקנקנים משובחים אין המוכר חייב באחריותו וכדכתב הר"ן וב"י אבל דעת רבינו אינו כן אלא כפרשב"ם ויתבאר בסמוך בס"ד: ומ"ש ואפי' החמיץ תוך ג' ימים וכו'. זהו כשמואל בחמרא דאפילו תוך שלשה ימים ברשות לוקח הוא דחמרא אכתפא דמרא שוור כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אפילו אמר ליה למקפה וכן נמי בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה והוסיף רבינו ואמר שאנו אומרים יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ וכו' דס"ל כפרשב"ם דחמרא אכתפא דמרא שוור ר"ל מזלו גורם אע"ג דלית הלכתא כרב חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרם אין זה אלא בדא"ל למקפה ואיתיה לחמרא בקנקנים דמוכר התם הוא דמוכר חייב באחריותו ולא תלינן במזל הלוקח אבל כשעירו אותו לקנקנים דלוקח אי נמי בדאיתיה בכליו של מוכר ולא א"ל למקפה תלינן במזל הלוקח ומשום הכי לא מיבעיא היכא דטעמו מתחלה והוי בסיס דפשיטא שאין המוכר חייב באחריותו אלא אפילו לא טעמו תלינן לומר יין היה כשמכרו המוכר ומזל הלוקח גרם לו להחמיץ והיינו דכתב רבינו לקמן בסעיף ו' השכר אין דינו כדין היין שהיין תלוי במזל האדם טפי וכו' ועיין במ"ש לשם בס"ד מיהו נראה דוקא היכא שכבר נתן המעות אמרינן מזל הלוקח גרם ומשמכרו החמיץ והמע"ה אבל כשלא נתן המעות אין המוכר יכול להוציא מידו בלא ראיה כיון דלא טעמו מתחלה וכי היכא דלגבי שכר לאחר ג' ימים אי לא טעמו המע"ה אם לא נתן המעות ה"נ גבי יין תוך ג' ימים כשלא נתן המעות אא"כ כנשעשה חומץ חזק דהתם אפילו טעמו והוי טעמא חמרא אמרינן ודאי לא טעמו שפיר וכו' דהלכה כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן כמ"ש התוס' בפ' בני העיר ועיין בב"י הביא פלוגתא דר"י וריב"ל בנעשה חומץ חזק והלכה כריב"ל אבל באינו חומץ חזק אפילו לא טעמו תלינן דברשות הלוקח החמיץ והיינו דקאמר שאנו אומרין יין היה וכו' ואע"ג דפרשב"ם בפלוגתא דרב ושמואל מפורש דלא פליגי אלא היכא דטעמיה לוקח וס"ל לרב אימר לא טעמיה שפיר ומשמע דאהא פליג שמואל ואמר דברשות לוקח הוא אבל אי לא טעמיה כלל מודה שמואל דברשות מוכר הוא ס"ל לרבינו דאף על גב דלרב אפילו טעמו ברשות מוכר הוא כל ג' ימים הראשונים אפ"ה לשמואל ברשות לוקח הוא אפילו לא טעמו כלל דתלינן במזל הלוקח דגרם לו להחמיץ ודוק. כנ"ל דעת רבינו וכדמוכח מלשונו ודלא כמו שפי' בית יוסף עיין עליו: והיכא שידוע שיינו של מוכר מחמיץ וכו'. משנה שם ופי' רשב"ם ואם ידוע שמחמיץ בכל שנה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי אלא לשתותו דהא לא א"ל למקפה וכו':