המוכר את החמור מכר את האוכף בפ' הספינה תנן המוכר את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר מכר כליו וכתב הרי"ף דלית הילכתא כנחום המדי דאוקימנא ליה בשיטה וכן פסקו כל המחברים. ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת"ק סבר דסתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי אמר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת ד"ה מכורים מאי כומנא א"ר פפא בר שמואל מרכבתא דנשי. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאין עליו מודי ליה נחום המדי א"ד בשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום וכתבו התוס' הכי נמי הומ"ל או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וז"ל הרי"ף ואיבעיא לן האי שק ודסקא וכומני דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת וכו' א"ד בשאין עודן עליו מחלוקת כו' א"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא איפשטא הילכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין דכל המע"ה מדהאריך הרי"ף בלשונו וכתב איבעיא לן האי שק ודסקיא וכומני דאיפלגו בהו רבנן וכו' ולא כתב כלשון הגמרא מבואר דכוונתו לבאר לנו דלא קא מיבעיא לן אלא בשק ודסקיא וכומני במאי דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי אבל באוכף ומרדעת דלא אפליגו ביה לא קא מיבעיא לן דפשיטא דאפילו באין עודן עליו מכורין וכמו שפסק הרמב"ם בפ' כ"ז להדיא גם הרא"ש כתב וז"ל אבל באוכף ומרדעת אעפ"י שאין עליו קונה דאפסריה דחמור נינהו וקני להו כל היכא דאיתנהו וכתב הרב המגיד שזו היא דעת הר"י אב"ן מאג"ש וכן פי' התוספות וז"ל אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דטכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ודלא כמו שפי' רשב"ם וזהו שכתב רבינו כך פסק רב אלפס ור"י שהרי באלפסי מוכרח אתה לפרש כך כדאמרינן. והתוס' גם כן פסקו כך להדיא והם דברי ר"י: ומ"ש ואפילו א"ל חמורך זה כלומר לאפוקי מר' יהודא דמפליג במשנה בין א"ל חמורך זה לאומר חמורך הוא דלית הילכתא כוותיה: ומ"ש ואפי' א"ל חמור וכליו כו' ברייתא שם: והרמ"ה כת' דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין וכו' טעמו דמפרש בסוגיא דבגונא דפליגי רבנן בשק ודסקיא וכומני וקאמרי דאינן מכורין אפילו בעודן עליו בכהאי גוונא דוקא קא מודו באוכף ומרדעת דמכורין דהיינו דוקא בשעודן עליו אבל באינן עליו אפי' אוכף ומרדעת אינן מכורין דדין אוכף ומרדעת לרבנן כדין שק ודסקיא וכומני לנחום המדי וכך פי' רשב"ם וכך כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א: ומ"ש או כל מה שראוי להיות עליו שם בגמרא למאי דקאמר באינן עליו מחלוקת מוקמינן דמודו רבנן דבזמן שא"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו אף שק ודסקיא וכומני מכורין אעפ"י שאינן עליו ומינה שמעינן דאף למאי דאמר בעודן עליו מחלוקת וס"ל לרבנן דעודן עליו דינן כמו שאין עליו מ"מ באומר הוא וכל מה שראוי להיות עליו אהני ליה ייתור לשון דליקני כולהו ופשוט הוא: ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו פירוש בכל ענין אינן מכורין אפי' הן עליו ואף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה דכיון דפי' לו לרכיבה אין בכלל הרכיבה שק ודסקיא ודכוותה שנינו בברייתא בבית הבד ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את העבירים וכו' וכן במוכר את השדה תנן בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא חיצת הקנים וכו' כדלעיל בסי' רט"ו ואף כאן אף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה מכל מקום לא מכר לו שק ודסקיא וכומני אפילו הן עליו: ומ"ש ואם פי' לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין. פי' בכל ענין הם מכורין אם הן עליו ואע"פ שלא א"ל הוא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שפירש לו למשאוי למקני שק ודסקיא אבל אם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע נראה דלא כתב כן משום דקא מיבעיא לן בגמרא ולא איפשטא דא"כ גם בכל החלוקים הראשונים היה לו לפסוק כך אלא ודאי כיון דפסקינן הלכתא דאינן מכורין דינא פסיקא קתני אלא נראה דכאן כתב כך לפי שנסתפק לו להרמ"ה מי נימא שכיון שפירש למשאוי קנה שק ודסקיא אפילו אינן עליו או שמא לא אהני ליה ייתור לשון זה אלא למיקנינהו בעודן עליו דוקא והלכך מספיקא פסק הרמ"ה חומרא לתובע וקולא לנתבע: ומ"ש ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורי' טעמו דכיון דבמכר לו בסתם אוכף ומרדעת אינן מכורין באינן עליו כל שכן היכא דפי' לו למשאוי: ומ"ש ואם הן עליו חומרא לתובע וכו' טעמו בזה ג"כ משום דמסתפקא ליה מי נימא כיון שפי' לו למשאוי אוכף ומרדעת אינן מכורין אפילו הן עליו דכלים הללו מיוחדים לרכיבה או דילמא כיון דלפעמים גם במשאוי משתמשים באוכף ומרדעת גם המה מכורין בעודן עליו: ומ"ש ואם פירש בין לרכיב' ובין למשאוי וכו' מתוך מה שכתבנו נתבאר גם זה דכיון דפירש לרכיבה ולמשאוי אהני ליה ייתור לשון דכולן מכורים בעודן עליו ואפי' לא אמר היא וכל מה שעליה אבל באינן עליו מספקא ליה מי מהני ליה יתור לשון למקנינהו אפילו באינן עודן עליו א"ד לא מהני והלכך שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו כך הוא פי' דברי הרמ"ה ודלא כמ"ש ב"י דמ"ש ואם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו כדי נסבא וכו'. ומ"ש חומרא לתובע וכו' הטעם דכיון דאיבעיא לן וכו' ושארי ליה מאריה וגם במה שתמה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב כדברי רב אלפס אגב חורפיה לא דקדק בדברי הרי"ף ולא עיין בדברי הרא"ש וכבר נתבאר בס"ד: המוכר פרה וכו' משנה ואוקמת' בגמ' בפ' הספינה וטעמא דחמור' כיון שאין צורך לחלבה האי דא"ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. ואם א"ל חמורה או פרה מעוברת וכו' ושפחה דינא כפרה וכו' תוספת' כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז וטעמו כתב הר"ן משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ופשוט הוא. ומ"ש בשם הרא"ש שם בפסקיו ומשמע שחולק על התוספתא ורבינו ביאור דבריו שלא היתה כוונתו ז"ל אלא לבאר דבאומר פרה זו וחמורה זו ושפחה זו אעפ"י שלא אמר מעוברת אלא סתם אם הן מעוברת מכר העובר דלא מסתבר כלל לפרש התוספתא דלא קנה הולד אלא א"כ אמר מעוברת דוקא דודאי אפי' באומר סתם איכא גוונא דקונה הולד כגון שאמר זו ובדלא אמר זה גם הרא"ש מודה דלא קנה הולד כיון שלא אמר מעוברת ונראה ודאי דגם הרמב"ם והרי"ף מודים לדברי הרא"ש דבאומר זו קנה גם הולד ואפי' בסתם ולא הוצרכו לבארו דפשוט הוא ואפשר דמטעם זה שהוא פשוט קיצר הרב בהגהת ש"ע וכתב די"א דאם מכר לו שפחה ופרה סתם אם הם מעוברות הולד מכור עכ"ל ור"ל דאמר שפחה זו ופרה זו והכי משמע מלשונו שאמר אם הם מעוברות דאלמא דבאמר זו קאמר דאם הם מעוברות וכו':