ומ"ש ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים וכו' איכא לתמוה דאדרבה משמע דדעת הרא"ש דלא כשניהם שהרי לדברי שניהם כשהנודר קיים חייב לקיים מתורת נדר ולהרא"ש אין עליו שום חיוב נדר דלאו כלום הוא ונראה דרבינו הכריח מדכתב הרמב"ם על דברי הגאונים ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כמו שהוא מצווה לקיים הנדר עכ"ל ואי איתא דהגאונים אינן חולקים אלא בש"מ אבל כשהנודר קיים חל הנדר עליו א"כ אין בדברי הרמב"ם שום תשובה על הגאונים כיון שגם הם מודים דהוא מצווה לקיים דבריו בצדקה ובהקדש מדין נדר אם הוא קיים ולא נחלקו אלא בש"מ ומת אלא ודאי בע"כ שכשחלקו הגאונים ואמרו שאין העניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהן ולפיכך לא יזכה בדבר שלא בא לעולם על הכל נחלקו בין כשהנודר קיים בין כשאינו קיים ונדר כשהיה ש"מ דבין בזו ובין בזו אין להם שום זכות דאפילו באינו קיים אין כאן נדר ולכן כתב רבינו ודעת א"א הרא"ש נוטה לדברי הגאונים ומיהו נראה ודאי דלא כדברי רבינו אלא כדפי' דמדכתב הרמב"ם יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים וכו' מדקאמר שחולקים על דבר זה משמע דוקא על דבר זה דסליק מיניה דהיינו כשצוה שהוא ש"מ הם חולקים ואומרים שאין העניים זוכים כשמת אבל כשהנודר קיים מודים דחל הנדר על עצמו וחייב לקיים משום ככל היוצא מפיו יעשה ותשובת הרמב"ם עליהם הוא דכיון דמודים הגאונים דחל עליו הנדר אם כן הוא מצוה לקיים דבריו בצדקה או בהקדש והשעבוד חל על נכסיו שזכו בהן העניים בחיי הנודר והיורשים חייבים לשלם כל מה שנדר בצדקה או בהקדש מכח הטעמים דפרישית בסמוך לדעת הרמב"ם: