האומר לחבירו וכו' כשאמכור כו'. ה"א בסוף פרק בתרא דע"ז ומביאו האלפסי ס"פ בית כור והרמב"ם בפ"ח מה' מכירה כתב דמיירי בדא"ל מעכשיו וקנו מידו וכ"כ האלפסי לשם וז"ל וקי"ל דכל הני שמעתתא כולהו בדא"ל מעכשיו וקנו מידו עכ"ל ונראה דטעמו דכיון דבעינן קנין דבלא קנין לא קנה זה בדברים בלא מעות אלא בע"כ דקנו מיניה בקנין וכך פי' רש"י להדיא ואי לא אמר מעכשיו לאימת חייל הקניין לכשימכרנו באותה שעה הדרא סודר למריה הילכך בעינן דלימא מעכשיו וכדין מי שקונה בק"ס לאחר ל' דצריך לומר מעכשיו ולאחר ל' וכדלעיל בסימן קצ"ה סעיף י"א. והב"י בשם העיטור כתב דרבוותא כתבי הא דבעי מעכשיו משום דאסמכתא לא קניא ומסתברא דלאו אסמכתא הוא דלא קאמר מלתא יתירתא אלא שימכרנו לו בשויו קודם לאחר וכ"כ הרא"ש פ"ד נדרים ע"ש רש"י אבל דעת הרא"ש והתוס' והסמ"ג והמרדכי פרק זה בורר והגהות מיימוני פ"ח משכירות כדעת הרמב"ם דאפילו לא גזים ולא אמר מילתא יתירתא הוי אסמכתא וכמו שיתבאר בסימן ר"ז בב"י בד"ה והוי יודע ולפי זה ניחא הא דבעינן הכא מעכשיו דלא ליהוי אסמכתא. אבל למאי דפי' ניחא טפי דבעינן הכא מעכשיו אליבא דכ"ע: ומ"ש דחשוב כאילו אנסוהו וכו' ה"א לשם בגמרא וז"ל הרמב"ם מכרה ביותר על מנה קנה אחרון שלא א"ל אלא כשאמכור שיהיה מוכר מדעתו תחלה וזה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת שהוסיף זה על שויו ונמצא כמי שנאנס ומכר עכ"ל. ונראה דדבריו מבוארים דר"ל שכשמכר בשויו אין ספק שהמוכר התחיל להודיע שרוצה למכור קרקעו בשויה דאין דרך שהלוקח יתחיל לתבוע לאחרים שימכרו לו קרקעו אלא המוכר הוא שמוכר מדעתו תחלה ושואל מאחרים שיקנו ממנו אבל כשמכרה ביותר משויה הדבר ידוע שהקונה הוא שמתחיל לתבוע מן המוכר שאם ירצה למכור קרקעו יתן לו הוספה יותר משויה כך וכך אם כן זה לא היה רוצה למכור ולא מכר אלא מפני התוספת וכו'. ופירוש זה פשוט ומהרו"ך כתב פירושים זרים ושארי ליה מארי': ומ"ש בשם הרא"ש ה"א בפסקים סוף פרק בתרא דע"ז ודע שהרב המגיד כתב ע"ש הרשב"א בשם רבי' האי דמיירי דהקרקע היא ביד הלוקח וכ"כ בית יוסף ע"ש העיטור דומיא דפרקן והכניסם לתוך ביתו דמייתי בגמרא עליה דהך מימרא אבל האלפסי והאשיר"י והרמב"ם לא כתבו כך וכך הם דברי רבינו: