ומ"ש ואם גילה בדעתו וכו'. נראה דדעת י"א דדין הנוטל לבקרו כדין הנוטל לשגרן לבית חמיו דבחזרה חשוב כש"ש וכדלעיל בסי' קפ"ו ולהרמ"ה דוקא בנוטל לשגרן לבית חמיו הואיל ונהנה שנתפאר בהם חשוב כש"ש בחזרה אבל בנוטל לבקרו דליכא הנאה דנתפאר בו לא הוי בחזרה ש"ש אלא ש"ח ולרשב"ם דחייב הכא באונסין צ"ל דלא דמי לנוטל לשגרן לבית חמיו דאינו אלא ש"ש דהתם התנה עמו דכשאין מקבלין ממנו יתן לו כפי מה שנהנה מהם הילכך לא חמור כולי האי לחייבו באונסין אף בחזרה אבל בנוטל לבקרו דאם לא ייטב בעיניו מחזיר ואינו נותן כלום אינו נפטר מן האחריות של אונסין שקבל עליו עד שיחזירנו לבעליו ועיין בב"י שכתב טעמים אלו כדפרישית: ומ"ש וכן דעת א"א ז"ל והוא שיהיה דבר וכו'. נראה דעת רבינו מדכתב הרא"ש בפרק האומנין הך דלשגרן לבית חמיו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא נושא שכר ואח"כ כתב וז"ל גרסינן בנדרים אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב וה"מ דקיצי דמיה ובזבינא חריפא דאז כל הנאה ללוקח אבל בזבינא דרמא על אפיה לא דהנאת מוכר הוא עכ"ל מדכתב כאן בלבקרו בסתם ונאנס בידו חייב ולא פירש לחלק בין הליכה לחזרה אלמא דבחזרה נמי חייב באונסין בזבינא חריפא: כתב ב"י כאן הך דפ"ק דקידושין בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך וכו' וסוף דבריו ולא נודע למה השמיט לה הרי"ף וגם הרמב"ם לא כתבה בפ"א מה"מ עכ"ל וכבר התבאר כל הצורך בס"ד בתחלת סי' ק"צ ע"ש ומיהו שמעינן דבמטלטלין נמי כשנתן המוכר לאדם חשוב כסף שיקנה בו חפץ שלו קנה כמ"ש הר"ן והביאו ב"י ע"ש וה"ה שאר חילוקי דינים שנתבארו בסימן ק"צ גבי קרקע כן הדין במטלטלין ולכך לא כתבם רבינו גבי מטלטלין ונסמך על מ"ש לשם גבי קרקע: אמרינן פ"ק דמציעא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום חוץ מבר"ה או בשדה חבירו דלא קנו וכתב הר"ן דהראשונים אמרו דוקא בזוכה מץ ההפקר דלא ליתו לאינצויי וכולי אבל בירושלמי דגיטין משמע דכ"ש במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו מיהו דוקא כשעומד תחלה ואח"כ נתנו לו תוך ד' אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי לו לבעל הכלי וכתב ב"י שכן כתב הרא"ש ותלמידי הרשב"א דד' אמות קונות גם במכר ומתנה וכן כתב ר"י נ"י ח"ב ועי' באשיר"י פרק מי שהוציאוהו וע"ל בסימן ק"ך: