והראב"ד מודה לדברי ר"ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו' גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא"ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב"י פי' דר"ח והראב"ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס' ב"ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמ"ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ"ל: והרמ"ה כתב וכו'. נראה דלפי דמדברי ר"ח והראב"ד והרא"ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ"ה פי' אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש: ופי' עוד וכו' או ביום שקרוב לו לפרוע וכו'. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס"א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר: ומ"ש הרמ"ה דבעינן דעיין ונפיק ב' פעמים כו' וכ"כ הרא"ש בהאומנין ולעיל בסעיף י"א הבאתיו: