ביקש למכור שדה בק' וכו'. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי"ל דסד"א דאינו יכול לחזור אלא בק' שלא היה צריך למכור אבל בק' שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ"ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו' דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב"ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"א דאי בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי' ואפשר דר"ל במ"ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי: וכתב הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו'. וכ"כ המרדכי פרק האומנין ע"ש הרמב"ם וה"א בפ"ח ממכירה ונ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע"ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר'. ודע שהרמב"ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק' בר' והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו' ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק' וזבין בר' וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר' בק' ע"י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק' בר' וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה"ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט"ס הוא בדברי הרב המגיד וצ"ל כמו שכתבתי. וכתב ב"י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ"ל. ולפעד"נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב"ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק' בר' עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע"פ גירסת רש"י שכך כתב הרא"ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב"ם לפי גירסתו וס"ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי' רש"י והרא"ש: