נטלו למכרו לאחרים וכו'. עובדא דאתיא לקמיה דרב נחמן דפסק כך לחייבו אף בחזרה ומייתי ליה בפרק האומנין ופרק ד' נדרים ולדעת המפרש בנדרים שהבאתי אינו אלא כנושא שכר אבל לדעת שאר כל הגאונים חייב באונסין כדין שואל: ומ"ש בשם הרא"ש בפ' האומנין כ"כ והוא מדברי התוס' לשם דא"ל הו"ל קונים הרבה לא היה חייב בחזרה באונסין כמו שואל כיון דהנאת שניהם היא דלא דמי לשואל דכל הנאה שלו וכתב ב"י דאפילו אין לו קונים הרבה דלא חייב באונסין אפי' הכי חייב בגניבה ואבידה דלא גרע מסרסור סתם דהוי ש"ש וע"ש כי האריך: כתב ב"י בס"ס זה ע"ש מהרי"ק בשורש קנ"ה דאם מתחלה אמר השליח אשרתך ואמכור החפץ בסך אשר תעריך ולא ביקש שום דבר וא"ל המוכר מכור בכך וכך ולא אמר המותר יהיה שלך אפילו הכי הכל לשליח מאחר שא"ל תחלה אמכרנו בסך אשר תעריך ע"כ נראה מדבריו דס"ל דכיון דלא ביקש שום דבר אלא אמר אמכרנו בסך אשר תעריך חשוב כאילו א"ל זה יהיה שכרי שמה שיהא מותר על הסך אשר תעריך יהא שלי שכר טרחי וכשא"ל שוב המוכר מכור אותו בכך וכך אלמא דהסכים לדבריו וכאילו א"ל המותר יהא שלך והו"ל ש"ש על החפץ אבל בספר ב"ה כתב על דברי מהרי"ק הללו ז"ל ובזה אין דבריו נראין שכבר נתבאר בסימן קפ"ה אם נתן חפץ לסרסור למכרו בששה התוספת לבעל החפץ עכ"ל ולפעד"נ דשגגה יצאה לפניו מתוך הקולמוס דהתם הסרסור לא א"ל מתחלה אשרתך וכולי אבל כאן דא"ל מתחלה אשרתך וכו' דחשוב כאילו אמר זה יהיה שכרי על מה שאשרתך שהמותר על מה שתעריך יהא שלי והמוכר השיבו על דבריו מכור לי בכך וכך הו"ל כאילו א"ל בפירוש המותר יהא שלך ולכן נראה דכך יש להורות בדין זה כמ"ש מהרי"ק ודלא כהרב ב"י: פסק ב"י דאם קצב לו דמים לשליח וא"ל כל מה שתמכרנו ביותר על דמים אלו נחלוק בינינו אין לו אלא דין סרסור דהוי שומר שכר ואינו חייב באונסין דהוי הנאת שניהם בין יש לו קונים הרבה בין אין לו קונים הרבה וע"ש כי האריך: