וכתב עוד הרמב"ם ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן וכו' וגם בזה השיג הראב"ד וכו'. איכא למידק דבסימן קפ"ב ס"ח הביא רבינו דעת הרמ"ה בסתם שהם כדברי הראב"ד בכאן דהמשלח צריך לברר שעשאו שליח בסתם דאל"כ יוכל לומר שהתנה עמו בין לתיקון בין לעיוות דהמע"ה דאלמא דהכי ס"ל כהרמ"ה וכאן כתב מחלוקת דהרמב"ם והראב"ד ונראה לפע"ד דדינו של הרמ"ה מודה בו גם הרמב"ם דלא אמר הרמ"ה אלא בעושה שליח לקנות לו קרקע או מטלטלין ונתן המעות למוכר ואח"כ בא המשלח לבטל המקח לפי שעיות ודאי דאמרינן בזו המע"ה ואין לו כח להוציא המעות מיד המוכר אם לא יברר המשלח שעשאו שליח בסתם וכמפורש בדברי הרמ"ה דלא מיירי אלא בהכי אבל הרמב"ם מיירי בסרסור שמוכר החפץ ומקבל דמים מהלוקח ול"מ היכא דיוכל המשלח לברר בעדים שהחפץ הוא שלו והלוקח לא בא להחזיק בחפץ אלא מכח הסרסור שמכרו לו והמשלח טען שלא הרשהו ליתנו בחמשים דפשיטא דהלוקח חייב להחזיר גוף החפץ למשלח שהוא שלו ויחרים וכולי אלא אפילו בדליכא עדים אלא דהלוקח ידע ומכיר החפץ שהוא של ראובן לא איברו סהדי אלא לשיקרא וכיון דידע דהחפץ הוא של ראובן חייב הוא להחזיר החפץ וכולי ונלפענ"ד דהדין הוא עם הרמב"ם והשגת הראב"ד ע"ז אינה השגה כלל וכך נראה דעת הב"י שדחה להשגת הראב"ד בזה ופסק כאן בש"ע כדברי הרמב"ם ובסימן קפ"ב פסק כהרמ"ה ומה שהביא הרב כאן בהגהת ש"ע דעת הראב"ד דמשמע דס"ל דבפלוגתא דרבוותא אין להוציא מיד המוחזק לא נהירא אלא כדפירשתי עיקר וראיתי בדברי מהרו"ך שמחלק כאן בין סרסור לשליח ובין עשאו שליח בסתם לאומר בכך וכך תמכרהו ושרי ליה מאריה: