דד"מ תקנת חכמים הוא וכו' עד וכן כל כיוצא בזה. פי' דכל היכא דאיכא קפידא והמוכר מקפיד בכך בטל זכות המצרן דלא תקנו תקנה למצרן דבר שהוא הפסד למוכר וס"ל להרמ"ה דה"ה דלא מצי לסלוקי ללוקח היכא דאיכא קפידא והלוקח מקפיד בכך דלא אמרינן ועשית הישר והטוב להפסיד ללוקח בממונו כדלעיל בסעיף ל"ד בדברי הרמב"ן ורבינו כתב שאין נראה כן מדברי הרמב"ם וכו' נראה דס"ל לרבינו דכי היכי דאיכא קפידא ופסידא בזוזי טבי ותקילי ה"נ איכא קפידא בבהמה דמצי א"ל תן לי בהמה שלי משום כושרא דחיותא וכן במטלטלי דמאני תשמישתיה יקירי עליה דאינש ואפי' הכי סבירא ליה להרמב"ם דנותן ללוקח דמיהם וא"כ ה"ה בזוזי טבי ותקילי צ"ל לפי זה דהא דקאמר דאיכא קפידא ופסידא בזוזי טבי ותקילי היינו דוקא כשבאו שניהם לקנות הלוקח והמצרן וה"ה דאיכא קפידא כשבאו שניהם לקנות וזה נותן בהמה או מטלטלין וזה נותן מעות דלפעמים ניחא ליה בבהמה ומטלטלין אבל כשהקדים הלוקח וזבין והמצרן בא לסלקו לא חיישינן לא לקפידא דטבי ותקילי ודבהמה ומטלטלין זו היא דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם אבל הב"י כתב שאין מדברי הרמב"ם שום הכרע לומר דלא ס"ל כהרמ"ה וע"ש ואין דבריו נראין לפי ענ"ד: