כתב הרמב"ם ב"ח של המוכר שטרף מהמצרן וכו'. פירש ב"י דמיירי בדליכא פסידא ללוקח כגון שיש לו למוכר לגבות ממנו אלא כיון דמוכר מצי א"ל למצרן לאו בעל דברים דידי את לכך חייב הלוקח לתבוע למוכר אבל היכא דאין לו למוכר מודה גם הרמב"ם דמשום דועשית הישר והטוב לא תיקנו רבנן שיגיע הפסד ללוקח והכי משמע לישנא דהרמב"ם שכתב חוזר ונוטל חוזר ונוטל דמיירי ביש לו ליטול ממנו ובספר בדק הבית כתב דכן כתב הרשב"א על דברי הרמב"ם דלא חייב המצרן לשלם ללוקח אלא דוקא היכא דליכא פסידא ללוקח ע"ש אלא דלפי זה קשה מה היתה השגת הרמב"ן עליה דהרמב"ם וצ"ל דהרמב"ן לא נחית לפרושי דברי הרמב"ם כאשר פירש ב"י ולכן השיג עליו אבל האמת הוא כמו שפירש ב"י ומ"מ מדברי הרא"ש שכתב שעדי הקנין יכתבו השטר בשם המצרן וא"צ קנין אחר מוכח להדיא דס"ל דנסתלק הלוקח לגמרי ואינו חייב כלל לתבוע את המוכר אלא דינא דמצרן עם המוכר הוא ולא מצי למימר ליה למצרן לאו בעל דברים דידי את דלוקח שלוחו היה לכל דבר וכך כתב ב"י והכי נקטינן: