(ב) הפורע חובו של חבירו וכו'. משנה סוף כתובות: ומ"ש וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. כך הוא מבואר מדבריו שכ' שם פר"ת באחרונה שכן פי' ר"ת דדוקא בחוב דמזונות אשתו וריב"א הביא ראיה מן הירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר"ת דע"כ פליג ירושלמי אגמרא דידן כו' אלמא דמסקנתו כר"ת ומה שתמה ב"י איך לא שת רבינו לבו כמ"ש הרא"ש אחר זה כיוצא בו דחנן דאמרי' הא מני חנן הוא וכו' קמ"ל דאף כיוצא בו בשאר חובות הלכה כמותו וה"ז מבואר כפירש"י והרמב"ם דלא כפר"ת נלפע"ד דאין זה כלום דלא אמר ר"ת בשאר חובות חייב לשלם אלא בשטר חוב שהחוב הוא חוב ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכן כתוב בתוספות ואשיר"י בפירוש בדברי רבינו תם וז"ל אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא אבד מעותיו וכו' אבל בשאר חובות שאינן בשטר דג"כ אין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה רבינו תם דאבד מעותיו ובכה"ג קאמר כיוצא בו דחנן לאורויי דאף כיוצא בה דמזון האשה דהיינו שאר חובות בעל פה שאינן ברורין נמי הלכה כמותו וראיה ברורה דכך הוא שהרי רבינו חננאל נמי מפרש כרבינו תם דפורע את חובו דוקא במזונות האשה קאמר ואפ"ה כתבו התוס' (בדף ק"ט) בד"ה שני דברים על שם ר"ח דכיוצא בו דחנן בשאר דינין הדומין לו קאמר והיינו בעל כרחך בשאר חובות וזה לשון התוספות הילכך נראה לרבי כפירוש רבינו חננאל וכיוצא בו בדינין אחרים הדומים לאלו הלכה כמותו וכו' עי' שם אלמא דצריך לחלק בין שאר חוב שבשטר לבין חוב שבעל פה כן נראה לי ליישב דעת רבינו והוא האמת ומה שטען בית יוסף עוד ממה שכתב הרא"ש בפירושו לנדרים עליה דחנן כפירוש רש"י אין מזה טענה כל עיקר כי לא כתב פירושו זה לפסק הלכה אלא דרך פי' מה שאין כן בסוף כתובות דכתבה לענין פסק ונראה דאע"פ דב"י קבע ההלכה כפי' רש"י מ"מ כיון דדברי ר"ח דברי קבלה נינהו ועמו הסכים ר"ת והרא"ש ורבינו הילכך אם תפס הלה שפרע בעד חבירו שטר חוב שהיה ברור לא מפקינן מיניה כנ"ל ודלא כפסק הש"ע והסכים עמו הרב בהגהתו ע"ש: