דיני חציצה.
אמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים. ואע"ג דתנן בית הקמטים ובין הסתרים אינן צריכות שיבואו בהן מים נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו בעינן כר' זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו'. אמר ר' אבין בר ר' אדא אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של ר' שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר' טבילה אחרת מהא שמעינן שאם לא הדיחה בית הסתרים ובית הקמטין שלה ונמצא בהן דבר חוצץ שלא עלתה לה טבילה.
שנינו במשנה מקוואות נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה. נתנה שערה בפיה או קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה וא"ת מ"ש עצם בין שיני' ממעות שבפיה התם מהדק הכא לא מהדק ומכאן למדנו שאין האשה צריכה לפתוח פיה בשעת טבילה דהאי קפצה ידה קרצה שפתותיה דמהדקו להו קאמר ומשום חתוך השפתים הנראה שהוא מסתתר בקריצתה ואת"ל שמא בקריצת השפתים הקפידה המשנה הא אמר רבא נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי וכו'. ואם איתא דבעינן פה פתוח ממש הא בעינן נמי ביאת מים בתוך הפה והתם במסכ' קדושין אמרינן דהא דאצטריך ר' טבילה אחרת לשפחתו כשנמצא לה עצם בין שניה משום דר' זירא ולא משום דצריך ביאת מים ועוד לשון קריצה אינו אלא לשון הדוק כדאמרינן במסכת יומא כל המתפלל ורומז בעיניו וקורץ בשפתיו ומראה באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב. ואם איתא דקריצת סתימת הפה כי אורחא היא מאי קא עביד ודומיא דרומז בעיניו ומראה באצבעותיו קתני לה דקא עביד מעשה דקא משני ממנהגא.
האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאין כשהוא מדיח ידיו במים טהורין ר' שמעון אומר ירפה כדי שיבאו בהן המים. בית הסתרים ובית הקמטין אינן צריכין שיבאו בהן מים. כתב בעל ההלכות דאי איכא גושפנקא באצבעותי' וטבלה אי מרפיא דעיילי בה מיא לא חייצא ואי לא חייצי.
ותנן נמי אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות. ובגמרא דשבת אמרינן דשל שער אין חוצצין קלקי הלב והזקן ובית הסתרים שבאשה לפלוף שחוץ לעין וגלד שחוץ למכה והרטייה שעליה ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולין וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני אי זהו טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון ומפורש במסכתא מקוואות טיט ובצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר וצואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר הרי אלו חוצצין פי' קלקי הלב והזקן ובית הסתרים באשה השער הזקן ושכנגד הלב ושבבית הסתרים באשה שנתלכלך בזיעה עד שנעשה העבה כמין צמר מסובך הרי הן חוצצין מפני שהאי' מקפיד עליהן והאשה מקפדת על שבבית הסתרים. לפלוף שחוץ לעין פירוש צואת העין. והמלמולין פירוש טיט שעל היד שנמלל בידיו עד שנעשה כעין גרגורין ומדובקים בידיו. טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני כולן מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה.
ואי קשיא חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשי הבנות אמאי חוצצין. והלא מעוטו שאינו מקפיד הוא. לא מקפדת היא דלא תימא כל שאינו מקפיד עליו בשעת טבילה אלא אם תקפיד עליו שעה אחרת דבר המקפיד עליו הוא שא"א שלא תעביר אותם מעל ראשה בשעה שחופפת את ראשה, וכן הטבעת שבידה אי אפשר שלא תעבירנו בשעת לישה או בשעה שהיא אופה ומבשלת.
ואלו שאינן חוצצין קלקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש לפלוף שבעין וגלד שעל המכה ושרף הלח ולכלוכית צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן. וצפורן המדולדלת פי' יש מאלו מפני שאינו מקפיד ויש מאלו מפני שאין חוצצין.
גרסי' במס' נדה בגמ' אמר רמי בר אבא האי רבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצא מכאן ואילך חייצא. ואמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש משמתחיל לירוק ואמר שמואל כחול שבעין אינו חוצץ שעל גבי העין חוצץ. ואם היו עיניה פורחות שעל גבי העין נמי אינו חוצץ. פירוש פורחות דומעות. ואמר ר' יוחנן פתחה עיניה ביותר עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ובתר הנך שמעתתא אמרינן ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כדא' ריש לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה. והרב רב יצחק הוסיף עוד על לשון הגמרא וכתב הכי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דלא איתמרו כל הני אלא לטהרות אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ר' שמעון בן לקיש וכו'. ואין הפירוש מתישב עלי בזה הלשון שאין ראיה מדברי ריש לקיש לדחות כל הני שמעתתא ועוד כי דברי ר"ל להחמיר הם שהרי אמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה ואיהו קאמר לקולא:
והלשון הראשון נכון בעיני. והוא מתפרש יפה על דברי ר' שמעון בן לקיש וכן פירושו. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא על תלתא שמעתתא קמייתא קאמר דאינון רבדא דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שחוץ לעין. דאינהו אמרי' חוצצין באשה ולית הלכתא כוותייהו אלא כסתמא דמתני' דאיתניא לעיל דגלד שעל המכה אינו חוצץ כלל לא שנא דכוסילתא ולא שנא דשאר מכה. לא שנא בגו תלתא ולא שנא לבתר תלתא ולפלוף שבעין נמי סתמא קתני לה במתניתין לא שנא לח ולא שנא יבש אינו חוצץ. וכן הכחול אינו חוצץ דבלפלוף קא קפיד בין חוץ לעין לתוך העין אבל בכחול בכלהו לא חייץ. והנך תלתא שמעתא קא דחינן להו מהלכתא. אלא כי הא קאי אדרבי יוחנן. דשמעתיה דר' יוחנן הלכתא היא. מדריש לקיש דאמר אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. אלמא אם שנתה מדרך גדילתה וטבלה כגון ששחתה ביותר או זקפה ביותר לא כלום היא מפני שמסתתרין בה מקומות הסמוכין לבית הסתרים שאין יכולים לבא בהם מים. וכן פתחה עיניה ביותר או עצמה עיניה ביותר הסתרים שאין יכולים לבא בהן המים ואין זה דרך גדילתה לפתחם ביותר או לעצמם ביותר. זה הפירוש נכון בעיני:
עוד נראה לי. כי שלש השמועות הראשונות סתם נאמר והשומע טעה והזכיר אותם על טבילת האשה ובאו בעלי הגמרא ואמרו דלית הלכתא ככל הני שמעתתא לענין אשה אלא כי הא דר' יוחנן דלא איתמר כל הני שמעתתא אלא לטהרות. אבל הך דר' יוחנן לענין אשה איתמר. והלכתא כותיה מדריש לקיש. הלא תראה כי כולם אמרו חוצץ ואינו חוצץ ור' יוחנן אמר לא עלתה לה טבילה אלמא איהו באשה לבעלה נמי קא מיירי. ועוד מאי שנא עצמה עיניה ביותר מקריצת שפתותיה שכתב רב בהלכותיו שהוא חוצץ ואם תאמר גם הוא ידחה מכח המימרא הזאת א"כ למה כתב אותה הרב והלא משנה היא ואינה בגמ' ואם אינה הלכה לא יכתבנה ולא ידחנה. ובאמת נ"ל כי כוונת הרב כך היתה ולכך הביא סתם המשנה כפשוטה לומר כי ג' שמועות הנוספות להחמיר על דברי המשנה אינם הלכה כי אם לענין טהרות אלא כי הא דר' יוחנן דדמיא לריש לקיש ואף על לשון הרב יכול להתפרש זה הפי' דכל הני שמעתתא אתלת קמייתא קאי דהא מ"מ דרך גדילתה קא טבלה דלא איתמרו הני תלת שמעתתא אלא לענין טהרות אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דריש לקיש כלומר ובלבד שלא תשנה מדרך גדילתה וממילא הא דרבי יוחנן מתקיימא מדריש לקיש מ"מ הלשון מיושר ומרווח יותר בלשוננו ושניהם יוצאין על דרך אחד.
ה"ד דרך גדילתה כדתניא בסיפרא האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים. כעורר לבית הסתרים. וכמוסק זיתים לבית השחי. והאשה נראית כעורכת ומניקה את בנה. כעורכת לבית הסתרים. וכמניקה את בנה לתחת הדד. וכאורגת בעמרים לבית השחי ליד הימנית ר' יהודה אומר אף כטווה פשתן לשמאלית (כלים) [כשם] שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו ולמדנו מדר"ל שאין האשה טובלת לא מעומד ממש ולא שוחה ממש שמא יסתר לה מקום הגלוי אלא שוחה כענין הזה או קרוב לו וצריכה שתפתח זרעותיה וירכותיה על הדרך שאמרנו: