הנה כבר פירשנו דין הספירה ובררנו שאינו אלא לאחר בדיקת ההפסקה ואחר יום ההפסקה ובררנו עוד כי היא צריכה בדיקה מתוך השבעה חוץ מבדיקת יום ההפסקה עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא.
ונאמר כי מצאנו ג' בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא טהורות חברותיה ואם מצאה טהור טהר' עצמה וטמאת את חברותיה כאשר פירשנו בשערי הכתמים. והשנית בדיקת בית החיצון והוא מקום שהשמש דש והיא בדיקה לנדה ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון והיא בדיקת הטהרות כאשר אמרו בגמ' עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה מ"ט מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין:
הנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין ועוד אמרו דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה ומסתברא כלישנא קמא מכיון שהקלו על הבדיקה שאפי' בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה. אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה.
אבל בדיקת חלוק לא כלום היא שהרי בדקו את עצמן שנינו. ובגמ' אמרי' בדקה עצמה לא בדקה חלוקה אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד.
ובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את הוסת כמו כן בבדיקה קלה סגי לה ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון אלא שאין שעות הבדיקה שוות. כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה.
והבדיקה המעולה שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי או בצמר נקי ורך. או משחיקי מנא דכתנא ומכניסתם לאותו מקום וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם
עוד יש אחרת שהיא צריכה בדיקה ובדיקתה בדיקה קלה והיא הרואה דם מחמת תשמיש שצריכה לבדוק פעם ראשונה ושני' ושלישית. ואם ראתה בכולם אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת או כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותדבוק בו שיהא בעלה באשם תלוי אבל אח"כ הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה את בועלה ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש ואינה נאסרת על בעלה. וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורין הללו. הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש. ומסתברא כוותיה.
הלכך תתגרש ותנשא לאחר ומותרת לשני לשמש עמה שלשה פעמים ובבדיקה. ואם ראתה דם שלשה פעמים סמוך לתשמיש אסורה ותתגרש ותנשא לשלישי ומותרת לשלישי עד ג' פעמים ואם ראתה עם השלישי ג' פעמים אסורה לכל אדם עד שתבדוק עצמה בשפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ובראשו מוך אם נמצא דם בראש המבדיל בידוע שהיא מן המקור ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין והבדיקה הזאת אין לנו עכשיו שאין אנו בקיאין בין בראש לצדדין.
גם הרפואה שאמרו בה חכמים שמבעיתין אותה ואם הפילה חררת דם כבר נתרפאה אין אנו בקיאין בחרדה זאת ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה.
והבדיקה הזו שאמרנו לרואה דם מחמת תשמיש היא נזכרה בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס גבי אשה שאין לה ובת שאמר משמשת בשני עדים א' לה וא' לו והן הן עוותיה ותקוניה. ופירש הרב ר' יצחק ז"ל בהלכותיו משמשת בשני עדים א' לו וא' לה. והן עוותיה אם תראה שלשה פעמים שתחי' מתחזקת ברואה דם מחמת תשמיש. ותקוני' אם לא תראה שהיא ככל הנשים. נראה מדברי הרב שאינה צריכה בדיקה אלא לאחר תשמיש ואע"פ שאין לה וסת כי שני עדים הללו לאחר תשמיש הם. ועוד נראה מדברי הרב שאם בדקה ג' פעמים עצמה ולא ראתה שאינה צריכה בדיקה עוד לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואעפ"י שאין לה וסת ולהוציא מדברי האומר דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ואפי בזמן הזה ואע"פ שאין לנו טהרות ותולין את שבושם בדברי הרב והרי הוא מכחישם הכחשה ברורה שהרי פירש שני עדים א' לו וא' לה דתרוייהו לאחר תשמיש. ועוד פירש תקוניה שאם לא תמצא על העד בג' פעמים הרי היא ככל הנשים לומר שאינה צריכה עוד בדיקה וא"ת הלא דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר לפי הסוגיא. ואיך פי' הרב כך בודאי כך הוא פי' דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר ובאשה העסוקה בטהרות קא מיירי בברייתא בשמעתא מיהו עכשיו אין לנו טהרות והא לא פירש הענין ע"פ הסוגיא אלא ע"פ הענין הנוהג עכשיו וסמך ענין על הדומה לו. ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעות ע"ז שהרי שנינו בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם א' שנית ושלישית מכאן ואילך לא תשמיש וכו'. וקתני סיפא ואם יש לה וסת תולה בוסתה: ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית. משמע דקמייתא לאו ממנינא היא אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא ואף על פי שאין לה וסת וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי אי לאו דאיתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוה חיישי. והכי משמע מדברי הרב שכ' במסכת נדה ברייתא שרואה דם מחמת תשמיש אצל דברי ר"ח בן אנטיגנוס לומר שהן ענין אחד שאין חוששין לאשה שאין לה וסת לכל דבר אא"כ נולד בה ריעותא זה סמוך לתשמיש. וכל זה שפירש הרב ע"פ הצורך הנוהג הוא ולא ע"פ הסוגיא. כי הסוגיא באשה שלא ראתה מחמת תשמיש מיירי. ובאשה העסוקה בטהרות ושני עדים אחד לפני התשמיש ואחר לאחר התשמיש קאמר והן עוותיה אם תראה ותקוניה אם לא תראה. ולאפוקי מדרב מאיר אתא דקא אסר לה לגמרי בין ראתה בין לא ראתה ולפי הסוגיא אינו רוצה לומר דתהא מתוקנת בג"פ ותהא כשאר כל הנשים. אלא לעולם היא צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש כל זמן שתהא עסוקה בטהרות אלא תקנות ההם לשעה. שאם לא תמצא דם יכולה לשמש והן עוותיה לשעה והרב ר' יצחק לא תפס מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס אלא הצורך הנוהג ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה. ודברי הרב נכוחים וצדיקים ילכו בם. והלכה למעשה בסוגיא דשמעתא דכל לבעלה לא בעי בדיקה ואפי' אשה שאין לה וסת.
תניא (דרך) חמרין ופועלין הבאין מבית המשתה או מבית האבל נשיהם להן בחזקת טהרה ובאין ושוהין עמהם בין עירות בין ישנות בד"א שהניחום בחזקת טהרה אבל הניחוה בחזקת טומאה לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני ותנן נמי כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה ואמרי' עלה בגמרא אמר ר' שמעון בן לקיש משום ר' יהודא נשיאה הוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה ואיתמר נמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה (מותרת) [צ"ל אסורה] קסבר וסתות דאורייתא. ורבה בר בר חנא אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת קסבר וסתות דרבנן. ואע"ג דקיי"ל הלכתא וסתות דרבנן בהא לית הלכתא כרבה בר בר חנא אלא עבדינן כר' יוחנן דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה פי' אם יש זמן כדי שתוכל להשלים את וסתה וימי ספירתה וטבילתה מותר לבא עליה ואפי' ישנה מאי טעמא האי ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה אבל אם לא הי' שם כשיעור הזה אסורה לו דהא קיי"ל אע"ג דוסתות דרבנן אם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתבדוק באשר כתבנו בשער הוסתות. ורבה בר בר חנה דאמר מותרת איכא למימר דלא פליג בבדיקה זו אלא בישנה דלא מבעינן לה הואיל ווסתות דרבנן ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהוא רביה ובין עירה בין ישנה לא מיבעיא ביום וסתה עצמו דאסורה אלא מיום וסתה ואילך נמי אסור עד שיהא שם כדי ספירה וטבילה כדאמרן והיכא דיש לה וסת לקפיצות וימים אפי' הגיע יום וסתה מותרת ואפי' ביום הוסת עצמו מ"ט כיון דבמעשה תלי' מלתא אימר לא קפוץ ולא חזאי ובין עירה ובין ישנה מותרת.
ואשה שתבעה להנשא ונתפייסה אע"פ שבדקה עצמה אח"כ ונמצאת טהורה צריכה שתשב ז"נ אחר יום התביעה וצריכה בדיקה תוך ז' וטבילה בליל ח' כשאר נדות הנוהגת עכשיו. מ"ט משום דמחמדא ליום הנשואין ושמא ראתה טיפת דם כחרדל ואבוד נמצא יום תביעה חמור מיום הוסת דיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה ואילו יום התביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה. אך מצאתי בו הקל בענין אחר יותר משאר ראיות שהן צריכות הפסק טהרה וחוץ מיום שבדקה ופסקה בו צריכה ז"נ. ותביעה זו מצאנו אע"פ שלא הפרישה בטהרה בבדיקה סופרות ז' חוץ מיום תביעה וטובלת ממעשה דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חנינא ואמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה פי' נהיה פנוים לכתוב הכתובה ונכתוב אותה איעכב שבעה יומי בתר האי יומא פי' בתר יום תביעה. כלומר אע"פ שכתב הכתובה נתעכב עד שהשלים השבוע ואמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי שלא כנסה ביום כתיבת הכתובה ואמר ליה לאו סבר לה מר דהא דרבא תבעוה להנשא ונתפייסה וכו'. לא שנא גדולה ולא שנא קטנה משום דמחמדא קא חזינא הכא דלא הפסק טהרה דלא סבירא להו דתבעי שבעה ואפילו הכי עלו לה לספירת שבעה. ואם תאמר אפילו בדיקה נמי לא עביד כלל והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה. הא לא קשיא דכיון דסבירא לן סופן אע"פ שאין תחלתן כי אתה בסוף שבעה אצרכה בדיקה ואטבלה אלא הפסק טהרה קשי והטעם מפני שאינה ראיה ודאי אלא ספק א"נ קים להו לרבנן דם חימוד אינו כ"א מועט וכמו שהפסיקה בטהרה דמיא אבל ראית וסת ברובה היא ואם לא בדקה בהפסקת טהרה חיישינן שמא לא פסק הדם.
כתבתי הענין הזה בזה השער מפני הענין הספירה והבדיקה ולא כתבתי אותו בשער הפרישה לפי שלא באתי לכתוב באותו שער אלא הפרישה שהאדם צריך לפרוש מאשתו הנשואה אבל זאת עדיין אינה אשתו ואינו רשאי לכנסה לחופה עד שתטהר מפני מגעה וקרוב ישיבתה אצלו ושתיית כוס של ברכה ויחודה החופה שהוא דומה לעליית המטה כי החופה ויחוד הוא לביאה. ומפני כך לא כתבתיה שם והנחתיה כאן. השלמנו שער הספירה והבדיקה: