שנינו בפרק ראשון במקוואות. מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו בכל שהם.
הא דבעי אשבורן דוקא ממקום שהלכו המים יותר מפני הריבוי אבל עד מקום שהיו המים מהלכין תחלה קודם הריבוי לא בעינן אשבורן והכי איתא בתוספתא הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה. וכן שני מקוואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה. טבל באחד מהן ואינו יודע באי זה טבל ספקו טמא. למדנו מכאן כי ארבעים סאה מן התורה הם.
ועוד מפורש כך פרק ששי כדבעינן למימר קמן ספק מים שאובין שטהרו חכמים כיצד ספק נפלו ספק לא נפלו ואפי' נפלו ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה, שני מקוואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד אין בו ארבעים סאה נפלו לאחד מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלו ספקו טהור מפני שיש לה במה לתלות. היו שניהם פחותים מארבעים נפלו לאחד מהן ואינו יודע באיזו משניהם נפל ספיקו טמא שאין לו במה יתלה. למדנו מכאן כי פסלות מים שאובין דרבנן היא. ובכמה מקומות אמרו שאני שאובה דמדרבנן. ובמסכת טהרות שנינו ואלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין שטהרו חכמים למקוה וכו'. ועל אותה משנה פירשו כאן במקוואות ספק מים שטהרו חכמים כיצד וכו'. יש מי שאומר דהא דאמרינן מים שאובין דרבנן וטהרו בהן חכמים את הספיקות שפירשנו דוקא בשלשת לוגין אי נמי עד מיעוטו של מקוה שהוא י"ט סאין אבל אם נפלו בו מחצה על מחצה ספיקו טמא דבעינן רובא בידי שמים מן התורה דומיא דמעיין. ולי נראה דכל שאובה דרבנן שלא חלקו בכ"מ בין שאובה לשאובה והיקשא דמעיין אסמכתא בעלמא היא. תדע מדאקילו בה בשאובה כולה שהיא טהורה מליפסל כאשר פירשנו. הילכך כל ספק שאובה שהיה בו במה לתלות שלא יהא שום פסול ודאי טהור כאשר כתבנו. אי נמי אפילו תימא מקוה בידי שמים דאורייתא הוא דמקשינן ליה למעיין מיהו כל דאתי ממילא למקוה אע"ג דאתו ליה דרך כלי בידי שמים הוא ומדאורייתא כשר ואפי' כולה מקוה ורבנן הוא דגזור בשאובין ואע"ג דאתו ליה ממילא וכי גזור רבנן שלא בהמשכה אבל בהמשכה לא גזור. וכולה מילתא כדפרישנא לעיל. והאי טעמא עדיף טפי ומסתברא דהא כלי לא כתיב באורייתא ומה לי אם הביאן למקוה דרך צינור או הביאן דרך אמה אלא כל ממילא בידי שמים הוא וכשר מדאוריי'. והלכתא רבתי איכא למילף מהאי טעמא דכל היכא דשקיל מיא בידיה ורמי למקוה לא שנא שקיל להו במנא ולא שנא שקיל להו בחפניה ודמי למקוה פסול דהא בידי אדם הוא וכלי באורייתא לא כתיב ופוסל בידיו בשלשה לוגין כדין כל שאר שאובין שלא יהא טפל חמור מן העיקר. זה הדין יש ללמוד מן הטעם הזה וככר פסקוהו במשנה ובתוספ' דתנן במקוואות פרק שלישי הסוחט את כסותו ומטיל במקוואות והמערה מן הצנור ומטיל ממקומות הרבה והמערה מן הצרצור ר"ע מכשיר וחכמים פוסלים וכו' והא כסות דלאו כלי הוא לעשות שאובה ואפ"ה כיון דאתי מגו ידיה פסלי בג' לוגין. וכן הא דתנן פרק ז' וכתוב לה לעיל הטביל בו את הסגום והעלהו מקצתו נוגע במים טהור. יש לפרשו על זה הענין לומר שאינו פוסל את המקוה אבל אם תלשו כולו פוסל בו בג' לוגין מפני שהמים יורדים מתוך ידיו למקוה. ומסתברא כי האי פירושא מדקתני בסמוך הבר והכסת של עור כיון שהגביה שפתותיהם מן המים המים שבתוכה שאובים אלמא לענין שאובה קמיירי ותניא בתוספתא דמקוואות פ"ג היו בראשו ג' לוגין וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה כשר סחטו לתוכו פסול ר"ש מכשיר עד שיתכוין ויתלש והא שערו ודאי אינו עושה שאובה כי סחטו לתוכו אחר שטבל וחסרו פסול אלמא כיון דאתי למקוה מתוך ידיו פסול ועוד תניא וכן היה ר' יוסי אומר זולף בידיו וברגליו ג' לוגין למקוה פסול. הולכים עם הקרקע כשר. לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהם וברגליהן ג' לוגין למקוה כשר. ולא עוד אלא אפילו מקוה בתחלה כשר. פי' לגיון אדם חשוב הולך בסוסים ובמרכבו' וחיילותיו עמו ועוכרים בנהרו' ומוליכים מים ברגלי בהמותיהם למדנו מכל אלה כי המים היורדים מידי אדם או אפילו מרגליו למקוה פוסלים אותה בג' לוגין אבל מידי בהמה או מרגליה אין פוסלים. מעתה לפי הענין הזה שבררנו הא דתנן המסלק את הטיט לצדדין ומשכו ממנו ג' לוגין מים כשר. היה תולש ומושך ממנו ג' לוגין פסלו. ל"ש תלש בכלי קבול ול"ש תלשו בידיו כיון שהוא תולש ומניח בתוך המקוה פסול. ואי ק"ל מ"ש מטיט הנרוק דאמרי' לעיל דאינו פיסל משום שאוב. איכא למימר הכא בטיט העבה קאמר שהמים שבו אין מעורבים עמו והן נמשכים לצד אחד ומש"ה המים שנמשכו ה"ל שאובים מפני שהן בעין וראויין לעשות מהן מקוה לכתחלה ופוסלין בג' לוגין. [אבל במשנה לא משמע כן דתנן פ"ו דמקואות מטהרים מקואות התחתון מן העליון וכו' הנה מפני שאין הסילון הזה כלי לפסול את המקוה אין חוששין לירידת המים למקוה מתוך ידיו, וכל הראיות יש לדחותן דכולהו בשאובים בכלי קמיירי. וא"ת א"כ מאי קמ"ל דלמא קמ"ל דאע"ג דלא אתי מן הכלי למקוה פוסלים אותו ולא חשבינן להו כשאובים הנמשכים דרך הקרקע למקוה שהם כשרים אלא כיון דאתו מתוך ידיו למקוה פוסלים אותה כאילו בא לתוכה מתוך הכלי, ומכאן נלמוד עוד לכל אותם הכלים שאינם פוסלים את המקוה שאע"פ שאינם פוסלים אינם מכשירים את השאובים לחשב אותן כנמשכים למקוה ואין השאובים מטהרים בהמשכה אלא או דרך הקרקע או דרך צנור שקבעו ולבסוף חקקו הואיל ולא היה עליו שם כלי בתלוש אלא דק' דהא בטיל לה ממדרש חכמים מה מעיין בידי שמים דהא כלי לא כתיב באורייתא, ומש"ה מסתברא דהך מתניתין דלגיון העובר דקתני ולא עוד אלא אפילו מקוה לכתחילה כשר ארישא קאי דקתני שולכים עם הקרקע כשר והא אתי לאשמעינן דאע"ג דשאובה שהמשיכוה כולה אין טובלין בה הכא כיון דלא היו שאובים מעיקרא שהרי בידיהם וברגליהם הביאם מן הנהר דרך עברתם עושין מהן מקוה בתחילה פסקו של דבר כל הלא נתקבל בכלי אע"פ שבאו מתוך ידיו למקוה מטבילים בו עד מחצה ממתני' דסילון וממחצה ואילך אין מטבילים בו אא"כ הולכים עם הקרקע דאהניא בהו אפילו רובא כדאמרינן ממתני' דלגיון ע"כ הג"ה]:
פרק שלישי בור שבחצר ונפל לתוכו ג"ל לעולם הוא בפיסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד [פי' מלא שיעור המים שהיו בבור קודם שנפלו לשם ג"ל השאובים ועוד דבר מועט כדי שיתמעטו הג' לוגין כל שהן וכענין זה מצאתי בתוספתא דמקואות פ"א [נ"א] ואע"פ שהמים הצפין ויוצאים מן הבור מעורבים הם יוצאים וכשיצאו מ' סאה יש בהן מ' סאה מן הראשונים שנפסלו ויש בהן מן הכשרים היורדים בסוף אפ"ה כשיצאו משם מ' סאה ועוד כשר הואיל ולא נפסלו אלא מחמת ג' לוגים מים שאובין ע"כ בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת ויוצאה הימנו לעולם היא בפסול עד שיתחשב שלא נשתייר מהראשונים ג' לוגים נראה כי האמה הזו מי גשמים היא אבל אם היתה מושכת מן המעין אינו צריך לחשב. זו הפסקא מלמדת על הראשונה כאשר פירשנו וא"ת מפני מה לא שנה למעלה כלשון הזה לפי שאילו אמר בעליונה עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין היינו אומרים מן הראשונים שהיו שם תחילה קודם הנפילה לפיכך שנה לה הלשון בשתיהם ומשתיהם למדנו כי המים היורדים באחרונה הם דוחקים את הראשונים ומציפים אותם לחוץ.
[נ"א] תנן בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת וכו' שלא נשתייר מן הראשונים שלשה לוגין נראה כי האמה הזאת מי גשמים היא אבל אם היתה מן המעין א"צ לחשב ומדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצאו מילואיהם כדקתני לעיל משמע שהמים הצפים ויוצאים משם לא נחשב אותם כלום מן הראשונים כמו שחשכנו בפיסקא הראשונה אלא לפי השבון המים שהיו בבור והמים היורדים בתוכו הם יוצאים א"נ מחצה על מחצה מפני שהמים היודדים לבור באחרונה קרובים לצאת יותר מן הראשונים שהיו בבור וכן שנינו בפ"ו היו בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה והא ודאי לאכשורי תרווייהו עליון ותחתון קא בעי ואי ס"ד דלא נפקי כי הדדי או האי פסול או האי פסול שהרי כנתן סאה ונטל סאה דמי ואמרינן עד רובו אלמא ש"מ דכי הדדי נפקי וש"מ דלא קפדינן בכה"ג אלא דלא נשקול רובו דמקוה כתירוצא דתריץ בפרק הערל ומש"ה תרווייהו מתכשרי וא"ת ומ"ש הכא דחשבינן למים הצפים ויוצאים לפי חשבון ובפסקא דלעיל חשבינן לכל הפוסלים שהם צפין ויוצאים תחלה התם כולהו כשרים ובג' לוגין שאובים הוא דאיפסלו להו אבל הכא כולה פסולים ומש"ה אזלינן בהו לפי חשבון.
מכלי אחר ומשנים ומשלשה מצטרפים מארבעה אין מצטרפין וכן בעל קרי החולה שנפלו עליו תחלה ט' קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין מכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפים מארבעה אין מצטרפים בד"א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובד"א שלא נתכוון לרבות אבל נתכוין לרבות אפי' קרטוב בכל השנה מצטרפים לשלשה לוגין פי' אם בשעה שהתחיל להטיל הראשונה לא היה בדעתו לרבות ונמלך אחר כן והטיל אם עד שלא פסק הכלי הראשון נמלך והתחיל השני וכן השלישי מצטרפין לג' לוגין אבל אם לא התחיל השני עד שפסק הראשון אפי' משנים ומשלשה אין מצטדפין ונ"ל דוקא בב' ובג' כלים הוא דאמרינן הכי אבל מכלי אחד בין כך ובין כך מצטרפין ואני תמה על בעל קרי החולה למה אמרו שנים ושלשה כלים אבל לא ארבעה, [והנה חשבו ג' קבין לענין טבילת החולה כענין ג' לוג לפסול את המקוה ואפשר מפני שאין טבילה פחות משלשה קבין נראית בגוף מש"ה אינה חשובה להצטרף]:
פרק רביעי המניח כלים תחת הצינור אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים אפי' כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה פוסלים את המקוה וכו'. ודוקא המניח אבל לא שוכח דקיי"ל כר' יוסי אליבא דב"ה ופירשו במס' שבא שאם הניח בשעת קישור העבים אע"פ שהיה שוכח בשעת הגשם דברי הכל פוסלין ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור וכל הני דאמרינן טהורין שאין פוסלים את המקוה לא יערה אותם למקוה מפני שהוא מחשב אותם בשעת העירוי ועוד שכבר פירשנו למעלה שכל ג' לוגין שהן יורדים מתוך ידיו למקוה פוסלין אותה ואפילו לא היו בכלי וכל שכן כשהיו בכלי אלא ישבר אותם או יכפה אותם והן יורדין מאליהן ונעשין מקוה כשר.
המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה ואם לאו אינה פוסלת זקפה לידוח ב"כ וב"כ אינה פוסלת. למדנו מזו הפיסקא שאין כלי פוסל אלא אם כן יש לו בית קבול מים והוא שיהא עומד כדרך קבלתו.
החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ כל שהו בשל חרס רביעית. היו צרורות מחלחלין לתוכו פוסלין את המקוה ירד לתוכו עפר ונכבש כשר. סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל לפי שלא נעשה לקבלה. פי' הצנורות דרכן לעשות להן בית קבול באמצע כדי לקבל מהגג עפר וצרורות היורדים עם שטף המים כדי שלא יכלה כל עפר הגג וכשיתמלא אותו בית קבול מן העפר והצרורות חושבין אותן ומחזירין את העפר על הגג וטחין אותו כתחלתו. וקודם החטיטה אם יש בו עפר כבוש שנעשה כעין גפסים כבר נסתם אותו בית קבול וכשר אבל אם נתמלא מן הצרורות והמים מתחלחלין בתוכו בין חלל הצרורות הרי הוא פוסל כאלו לא היו שם כלום שאין הצרורות מבטלין את הגומא למדנו מזו הפסקא כי הצנור אינו כלי אלא א"כ יש בו בית קבול ואותה שאמרו בברייתא צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל הא דאמר פוסל דוקא שיש בו בית קבול. ואותן צנורות ששנינו למעלה דמשמע דצנור עצמו אינו פוסל בשאין בהן בית קבול והסילון שהוא צר כאן ומכאן ורחב באמצע אע"פ שיש בו בית קבול במקום רחבו שהוא כמו קרן עגולה שהיא טמאה אפ"ה אינו פוסל לפי שלא נעשה לקבלה שאין הסילונות נתונות במקום קיבול עפר וצרורות הילכך בב"מ אינן פוסלין ועוד שנינו למטה בזה הפרק.
השוקת שבסלע אין ממלאין ממנה ואין מקדישין בה ואין מזין ממנה ואין צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה. היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה. נקובה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהן כשרה כמה יהיה בנקב כשפופרת הנאד מהא נמי שמעינן שאין פוסל את המקוה עד שיהא בכלי בית קבול מים. (ובגמרא דבני מערבא במסכ' יומא גרסינן ר"ש בר ברבסנא בשם ר' אחא הים בית טבילה לכהנים וכו' ולאו כלי הוא כההיא דריב"ל אמת המים מושכות לו מעין עיטם והיו רגלי השוורים פתוחים כרמונים כלומר השוורים והים שעל גביהן נקובים כרמונים לפיכך אין תורת כלי עליהן.
והשק והקופה נמי אע"פ שמקבלין פירות אין פוסלין לפי שאין מקבלין מים ולא הוכשרו מעולם לקבל בו מים דתנן פ' ששי אם היה שק או קופה מטבילין בה במה שהן מפני שהמים מעורבין. היו נתונים תחת הצנור אינן פוסלין אלא מטבילין אותו ומעלין אותן כדרכן פירוש מעלין אותן מן המקוה כדרכן שפיהן למעלה מה שאין בכר ובכסת של עור שהוא מעלה אותן דרך שוליה כמו שכתבנו למעלה. למדנו מן הכלל הזה שאין המקוה נפסל בשאובה עד שיהו המים שאובין בכלי שיש בו בית קבול ולא בית קבול פירות אלא בית קבול משקין ואפילו יהיה בו בית קבול משקין עד שיהיה עשוי לקבלה ודבר זה למדנו מן הסילון שכתבנו ואפי' יהיה עשויות בית קבול לקבלת כל דבר עד שיהא מונח כדרך קבלתו. ולמדנו את זה מי הטבלא שאמרנו. על כל אלה דע שצריך שיניח אותה בכוונה כדי לקבל אבל אם שכח אותו בחצר וקיבל מאליו אינו פוסל ובלבד שלא יערה אותה לתוך המקוה כאשר כתבנו למעלה. (ומכל אלה למדנו שהקרדימן שלנו (פי' מוסיף העריך רעפים בלשון יוני) שמכסים בהם את הנגים אין עשוין לשאובה כלל וכלל:
פרק שישי הספוג והדלי שהיו בהן מים ג' לוגין נפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמר אלא ג' לוגין שנפלו. פי' אע"פ שנתערבו המים שבמקוה עם המים שבתוכן דרך חבור כיון שלא נסחט בו הספוג ולא נשפך בו הדלי לא פסלוהו שהרי לא נפלו המים לתוכו אלא הדלי והספוג הוא שנפלו.
ערוב מקוואת בשפופרת הנאד בעוביה ובחללה כשתי אצבעות חוזרת למקומן. כשפופרת ספק (שאינה) פסולה מפני שהיא מן התורה. זאת היא שכתבנו למעלה דשיעור ארבעים סאה דאורייתא היא ודוקא לטבילות האדם לבד דכתיב בה כל בשרו. ודרשינן מים שכל גופו עולה בהן כלומר כל בשרו כדרכו וכדרך גבהו דהיינו שלש אמות ואע"פ שהוא יכול לטבול כולו כאחת בפחות מזה השיעור שהרי אינו טובל אלא כדרך גדלתו מכל מקום גזירה על האדם שהוא צריך ארבעים סאה אבל לטבילת הכלים דיין להם במה שהן כדי שיוכלו להטבילו כולו בבת אחת ואפי' ברביעית לבד מטבילין בו מחטין וצנורות מדין התורה אלא שבטלו חכמים את אלה ואמרו שאין טבילה עולה לכל דבר פחות מארבעים סאה. והכי איתא בנזיר והבטול הזה מפורש הוא בכמה מקומות במקואות שהרי אמרו ג' לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה ולא חלקו בפסלות הזה בין טבילות אדם לטבילת כלים ואם איתא ברביעית הוה מקוה טהרה לכלים קטנים הרי מקוה שלם אינו נפסל בשאובים ואיך יפסלו שלשת לוגין ארבעים סאה מן הכשרים אלא שבטלוה מהיות מקוה עד דהוי מ' סאה [עוד אמרו במשנה גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהור כל מקום שיש בו מ' סאה ומטבילים עוד תניא בברייתא אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן ומאי נינהו מ' סאה מכל הני שמעינן דלטבילה נמי בעיא מ' סאה ומטבילים. עוד תניא בבריי' אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן ומאי נינהו מ' סאה מכל הני שמעינן דלטבילת כלים נמי בעיא מ' סאה ולא סגי ליה במה שהן מיהו כשבטלו אותו לא בטלו אלא כשהוא בפני עצמו אבל היכא דהוי מקוה שלם וקדח ממנו רביעית לעוקה שבצדו על שפת המקוה אם יש בפרצה רוחב כשפופרת הנאד על רום כקליפות השום.
מטבילין בו כלים קטנים ודוקא ברביעית אבל בפחות מרביעית לא דלא חשיב כלל. דבעינן שיעור מקוה קטן במקו' טבילה דהיינו רביעית דהוא שיעור טהרה מן התורה. וכן הוא שיעור טהרה לענין ידים שעשינו לאותו רביעית שקדח במקוה שלם אם נתן בו שאובים ונטל ממנו כנגדן פסול מה שאין כן במקוה גדול כאשר כתבנו והכשרנו בו ענין זה עד רובו ודוקא בשקדחו לאותו רביעית ואח"כ ערבו בשאובים דפסול אבל אם עד שלא קדחו נתן שאובים במקוה כענין נתן סאה ונטל סאה ואח"כ קדחו ומשך ממנו רביעית לעוקה שבצדו אע"פ שהשאובים מעורבין כו כשר להטביל בו מחטין וצנורות מאי טעמא מהכשירה דמקוה קא אתו.
והכי איתא בזבחים פ' שני דכתיבנא לקמן ובתחלת זה הפרק במקואות שנינו כל המעורב למקוה כמקוה חור המערה וסדקי המערה מטבילין בהן במה שהן עוקת המערה אין מטבילין בה אלא א"כ היתה נקובה כשפופרת הנאד למדנו מזו הפיסקא שיש הפרש בין עוקה שבצד המקוה לאותן חורין שהן בתוך המקוה דהתם לא בעינן עירוב כשפופרת הנאד ובעוקה שבצדו בעינן מפני שהוא מקוה קטן בצד לא מקוה גדול. ונ"ל כמו שהפרשנו ביניהם לענין עירוב שפופרת כן לפרוש ביניהן לענין רביעית כי החורין שבמקוה לא בעינן בהו רביעית מים מאי טעמא חד מקוה הוא ואלו בעוקה שבצדו בעינן רביעית המים כדאמרן:
הנה השלמנו הדינין שיש לנו ללמד ממשנת מקואות בענינין הצריכין לנו והמזומנין לידנו. [גרסי' בפ"ב דזבחים אמר ר"ל כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים למעוטי מאי אלימא למעוטי טיט הנרוק ה"ד אי דפרה שוהה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי אינו משלים אלא למעוטי יבחושין אדומים אפי' בעינייהו נמי דהא תניא רשב"ג אומר כל שתחילת ברייתו מן המים מטבילין בו ואמר ר' יצחק בר אבדימי מטבילין בעינו של דג אמר ר' פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה דתנן מקוה שיש בה מ' מכוונות נתן סאה ונטל סאה הרי זה כשר ואמר ר' יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן עד רובו אמר ר' פפא אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצינוריות הואיל ומהכשירא דמקוה אתא. שמעינן מהכא דכל שהוא מבריאת המים משלים למקוה ולרביעית, ולא עוד אלא אפי' מי עינו של דג נמי הרי הן כמים ומטבילין בהן מחטין וצנורות כשהן בתוך המקוה ואם נטמאו מי עינו של דג עולים נמי מטומאה לטהרה ע"י הטבילה כעין מים. והא דאמרינן נתן סאה ונטל סאה לרביעית אינו משלים דוקא בשנטל ונתן דהיינו השלמה אבל אם נתן ולא נטל לרביעית נמי אינו פוסל מ"ט מקוה שלם הוא ואינו נפסל בשאובים כדין מקוה הגדול שהוא מחובר לו. תניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה. את כל בשר ומים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה. והנך אמות דאמרינן הכא באמה בת ששה טפחים כדאמרינן אמה בת כ"ד אצבעות בגודל וכך שיעור גבהו של אדם כדאמרינן בעירובין גופו של אמות ואמה כדי פשוט ידים ורגלים ואע"פ שאינו טובל כדרך גבהו אלא כדרך גדלתו כדריש לקיש ולא שוחה כמו שפירשנו למעלה בשער טבילה, אעפ"כ גזירת הכתוב על האדם שלא יפחות מזה השיעור המחזיק ארבעים סאה וה"מ במי מקוה דכתיב את כל בשרו אבל במים חיים דלא כתיב את כל בשרו כגון לגבי זב דלא כתיב ביה את כל בשרו וכתיב בי' מים חיים לא בעינן מ' סאה אלא כל היכא דמכסי בהו בבת אחת בין עומד בין מוטה בין שוחה סגי ליה ובלבד שלא יהא חוצץ הוא על עצמו כדריש לקיש: