ראיתי לפרש בו עניני הקדושה שהאדם צריך להתקדש בשעת תשמיש במעשיו ובמחשבתו על דרך שאמרו רז"ל כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים בעלי הוראה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר ואני רוצה להאריך ולהרחיב בשער הזה מפני שיש תועלת באריכותו והוא מהעניינים שרוב בני האדם נכשלים בהם ונלכדים בפח מוקשיהם ועל זה ראיתי להציע בהם עד שיהיו פשוטים ומובנים לכל דורשיהם. ואומר תחלה מה הן שתי קדושות הללו הנזכר בפסוק הזה. ואפרש עוד מה בין טהרה לקדושה שאמר ר' פנחס בן יאיר טהרה מביאה לידי קדושה ונאמר כי הטהרה באה מכללי הטומאה שיטהר ממנה או שיזהר שלא יגע בה וכמו שהטומאה באה על ידי משוש כן הנטהר ממנה טהרתו במשוש. הטומאה במשוש כגון מגעות והיסטות משכבות ומושבות הזב וזבה וראיית הקרי וראיית הנגעים וטומאת המת ומגע שרצים ונבילות והיסטן וכן הטהרה במשוש כגון טבילה והזייה שלישי ושביעי ושתי צפרים ואשם למצורע וכן כל הקרבנות למחוסרים כפרה לטהרת קדשים והנזהר מהם נקרא טהור ממשמוש הטומאה וכן מצינו הטומאה והטהרה במשוש העברות והאסורים כמו שאמרה תורה בפר' עריות כי בכל אלה נטמאו וגו'. ובפרשת שרצים אל תטמאו בהם ונטמתם בם. והנזהר מהן נקרא טהור. וטהר ידים יוסיף אומץ. אבל יש הפרש בין הפרשת הטומאה להפרשת העבירות כי הפורש מן הטומאות נקרא טהור לבד והפורש מן העבירות פרישה גמורה נקרא קדוש וטהור. טהור כמו שאמרנו קדוש דכתיב בפ' עריות קדושים תהיו ובפ' שרצים והתקדשתם והייתם קדושים:
עתה יש לנו לפרש מה הן שתי קדושות הללו ומפירושן נלמוד הפרש עוד בין טהרה לקדושה ונאמר כי שתי קדושות הנזכרים. הא' קדושת המעשה. והב' קדושת הלב ונקיות המחשבה הלא תראה מה שאמר בסוף הפסוק והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מה אני קדוש במעשה ובמחשבה אף אתם תהיו קדושים במעשה ובמחשבה הא למדת שלא נקרא אדם קדוש עד שיתקדש מן העבירות במחשבתו ובמעשיו והאדם ששומר עצמו מגופי הטומאות והעבירות נקרא טהר ידים. אך האדם שישמור עצמו ממחשבות העריות ומשאר העבירות נקרא קדוש:
ועתה תבין ותדע שלא יוכל האדם להגיע אל המדה הזאת עד שיניח מדבר המותר לו חלק מחלקיו ומנה ממנותיו ויגדור את עצמו בגדר הפרישה והמניעה מן הדברים המותרים לו שהם דרך ומסלול להרגל עבירה כענין שארז"ל בענין העריות כל המכניס ידו למטה מטבורו תקצץ ידו על טבורו. וכמו שאמרו כל האוחז באמה ומשתין מים כאלו מביא מבול לעולם וכמו שאמר ר' יוסי מעולם לא נסתכלתי באמה שלי והקשו א"כ ליקריי' רבינו הקדוש אמרו ר' מילתא יתירא הוה ביה שלא הכניס ידו תחת אבנטו וכל הפרישה הזאת היתה גדר מן הערוה שלא תתגבר עליהם תאות העריות לפי שהיצר מתקומם ומקטרג על האדם להשיאו ולהסיתו וכן הוא דרך היצר משיא את האדם להשביע נפשו ולמלא כל תאותו בכל המותר לו ואחר שלמדו למלא כל תאותו אם לא תמצא ידו במותר לו יסיתנו וישיאנו למלא תאותו מן האסור הקל ומן הקל אל החמור ומן החמור אל החמור ממנו עד שאומר לך עבוד עכו"ם ותכפור במי שאמר והיה העולם שאין דין ולית דיין.
וכן אמר החכם בספר קהלת זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבם בחייהם ואחריו אל המתים, וכל הפרשה עד סופה ואחריה לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך וגו'. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה:
כל אלה דברי יצה"ר הוא שמסית האדם ואומר לו דע כי מות תמות ואין צדיק שינצל מן המיתה ועוד שאין לו שכרו והמת כבר נשכח כל זכורו גם אהבתו גם שנאתו גם קנאתו כבר אבדה והכלב החי הוא טוב מן הארי המת ועל כן לא תאבד הנאותיך בעולם הזה לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך אין לך רצון גדול ממנו אלא בהנאת הנפש לך אכול וגו'. בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ע"כ הסתה בהנאת נופו. ראח חיים עם אשה אשר אהבת וגו' הרי זו הסתה בהנאת הנפש ותאות היצר. וע"כ הסתה בדבר היתר כל אשר תמצא ידך בכח עשה. הרי הסתה בעריות ובשאר העבירות. כי אין מעשה וחשבון זה לית דין. ודעת כלומר אין מי שידע במעשיך. וכן אמרו רז"ל כל המשבר כלי בחמתו יהיה בעיניך כעובד עכו"ם. שכך אומר יצה"ר היום עשה כך ומחר אומר לך עבוד עכו"ם.
ועל כן צריך האדם להתחזק ולעמוד על נפשו ולהלחם בתאותו כדי שתתעלה מעלתו מן הבהמה שאין מעצור לרוחה מכל אשר תשיג בתאותה כי התאוה המתגברת על האדם היא מכח הנפש הבהמית וע"כ נמשלו התועים הנמשכים אחרי תאותם בבהמות כמ"ש אדם ביקר בל ילין כו' ואמר החכם מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה ר"ל על נפש הצדיקים שהיא עולה למעלה. יש מי שאומר שאין כאן ה"א התימה ואני אימר כי מלת ה"א תוכיח על חתמה אך ענין הדבר כך הוא כי אמר למעלה מזה הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. כלומר אין הפרש במיתה בין הצדיקים ובין הרשעים ואף בין האדם והבהמה כי כלם ימותו וישובו אל העפר ואין ככל החיים מי שיכיר מעלה בין זה לזה. מי מכיר במעלת הנפשות אם תעלה נפש הצדיק למעלה ואם תרד נפש הרשע הנמשלת כבהמה למטה לארץ כלומר למטה מן הארץ והיא שאול העמוקה אין בכל החיים מי שיכיר אותה המעלה כי אם היוצר לבדו. והענין הזה ידוע מן החכמה אצל החכמים בעלי המחשבה אך אין בה מופת בחייהם ובמיתתם כי הן שווים זה לזה ועל כן אמר ומי יודע כלומר ומי מכיר במעלתם כי אלו היה בהמעלה מופת יהיו הטפשים והחכמים שוה בהכרתה אלא שאין בה אות ומופת בחייהם ובמותם והנה הנפשות שבות במותם אל מקום תאותם והשתדלם בחייהם כי נפש צדיק הלקוחה מן השכל והמתאוה בחייה למקום מוצאה והמשתדלת להיות ולעמוד במקום אשר הוצבה משם שמה תשוב במותה ובהלקחה מן הגוף. ונפש הרשע המתאוה בהבלי העולם והנאותיו ולא זכרה מוצאותיה מקדם תשוב במותה אל מקום תאותה.
ואילו נברא העולם בדרך שלא יצטרך האדם לתאות היצר ולא יתאוה לא למאכל ולא למשתה כמה היתה תקוה גדולה לרשעים האבודים בתאותם והנדחים ביצרם אך כי היה הפסד גדול בשכר הצדיקים שהם נלחמים בתאותם תמיד לכוון דעתם לדעת קונם ושכרם מרובה עד אין חקר ותכלה כאשר אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
ואחרי שהיה רצון הבורא וברא עולמו כרצונו וברא את האדם יחידי עשה לו עזר כנגרו והטיל עליו אהבת עולם ותאותו כמו שאמר הכתוב גם את כל העולם נתן בלבם וצוה עליהם מצות פריה ורביה כדי לישב עולמו כמו שכתוב לא תהו בראה לשבת יצרה. ואחרי המצוה ההיא צוה לאדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו והזהיר עליו כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות לכן אנו צריכין לברור את המותר מתוך האסור וקבול השכר מתוך שלום העון. כי המצוה הזאת צוה עליהם הבורא שתי מצות עשה ואחת לא תעשה לאדם ולאשתו פרו ורבו ומלאו את הארץ וגם לבני נח ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו'. לא תעשה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. והמקיים שני מצות עשה ואחד לא תעשה שכר הרבה יש בדבר והמפסיד שכרו בקלקול מעשיו ומאבד מתנותיו בביטול מחשבותיו ראוי להקרא בער וסכל ופתי:
ועתה יש עלינו לדעת ולהבחין אי זה היא המחשבה הנכונה במעשה הזה ואי זו היא המחשבה המקלקלת אותו והמפסדת את שכרו והמביאה עליו רעה תחת טובה. והנה דרשתי וחקרתי במעט שכלי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבע כוונות לבד ועל החמישית לא מצאתיו. ומן הארבע כוונות מצאתי בהן שלש שהן עיקר קיבול השבר והרביעית קרובה היא לקבל שכר ושכרה מועט מן השלש. והריני מפרש הדברים על אופניהם. הארבע כוונות אשר המעשה נכון עליהם:
הראשונה לשם פריה ורביה והיא נכונה מכולן כי הוא מקיים בה שתי מצות עשה:
והשנית לתקון הולד כמו שאמרו חכמים ז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד. אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך הולד יוצא מלובן ומזורז וגם היא הנכונה נמשכת בכונת פריה ורביה:
והשלישית אע"פ שאין בה לא זה ולא זה כיון שילדה אשתו והיא מניקתו אלא שהיא משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משתדלתו ומתרצה ומתקשטת עצמה לפניו בעבור שיתן דעתו עליה. וכן בעת צאתו לדרך שהאשה משתוקקת אליו גם על אלה יש קבול שכר והיא היא מצות העונה שאמרה תורה דמיון שארה כסותה שהם צרכי האשה והנאותיה:
הרביעית שהוא מתכוין לגדר את עצמו מן העבירות כדי שלא יתאוה לעבירה כי הוא רואה יצרו מתגבר ומתאוה אל הדבר ההוא גם זו יש בה שכר אבל לא כראשונות לפי שהוא יכול לרדות ביצרו ולכבוש תאותו כענין שאמרו אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע. ועוד אמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. מכל מקום מי שכוונתו לכך שיהא שבע מן ההתר כדי שלא ירעב ויתאוה לאסור כונתו לטובה ויש לו שכר כאדם שיוכל להתענות יום אחד בלי טורח גדול ולא ימות ולא יחלה ולא יצטער הרבה ואעפ"כ הוא אוכל מעט כדרך שאר בני האדם שאינו נתפש על אותה אכילה והוא מקבל עליה שכר שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו מצטער ואיננו רוצה לצער אותה כענין שנא' צדיק אוכל לשובע נפשו ואומר גומל נפשו איש חסד הרי אלו ארבע הכוונות אל המעשה הזה. אך יש הפרש בין הכונה הרביעית לשלשה הראשונות אם תכוין לעצם הכונה שאמרנו יש לו שכר גדול כאדם שהוא מקיים את המצוה כהלכתה. ואם לא יתכוין לעצם הכונה אלא [גם] להנאת עצמו גם הוא יש לו שכר באדם שעשה מצוה שלא בכונה אך לא במתכוין לשם מצוה. והכונה הרביעית אם לא יתכוין לגדור עצמו מן העבירה אלא להנאת עצמו הוא מתכוין אין לו שכר של כלום כי הוא אינו צריך לא לולד ולא לתקון הולד ולא לשמחת האשה כי אמרה שאינה צריכה לו ואם צריך הוא לאותו דבר מתאות היצר צריך הוא לתת שכר למעשיו ותהי' כונתו להנצל בו מן האסור ואם לא נתכוון כן הנה הוא בדרך הסתת היצר וקרוב הוא להפסד ורחוק הוא מן השכר. אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו גובר עליו והוא מעורר את תאותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאוה כדי להשביע יצרו למלא תאות לבו מהנאת העולם ותאותיו גם אין בו א' מג' דרכים הראשונים ודאי הוא הדרך לעצת היצר שאמרנו בתחלה ראה חיים עם אשה אשר אהבת כי היא חלקך בחיים. ומן ההתר יביאנו אל האסור. ועל זה אז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ואמרי' לימא אסור משום דקא מגרי יצר הרע כנפשיה והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה יותר מדאי עד שהוא משתכר ומקיא ומתלכלך כגון זה ודאי דומה לבהמה כי כן דרך הבהמה אוכלת עד שיאחזנה דם ותמות.
ועוד יש מחשבות המקלקלות את המעשה ההוא והמפסידות את שכרו והמחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום העון תחת קיבול השכר. והן כאותה ששנינו בחיצונה תניא אמר ר' נתן וברותי מכם את המורדים ואת הפושעים בי אלו בני תשע מידות בני אסנ"ת מ"ש גע"ח בני אנוסה בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדות [נ"א] בני מריבה בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה. ותניא ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' מכאן אמר ר' נתן שלא ישתה אדם בכום זה ויתן עינו בכוס אחר ואמר רבינא לא נצרכה אלא לשתי נשיו.
שאלו את אימא שלום מפני מה בניך יפים ביותר אמרה להם כשהוא מספר עמי אינו מספר אלא בחצי הלילה מגלה טפה ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד אמרתי מה טעם כדי שלא יהיה דעתו באשה אחרת ונמצאו בניו באים לידי ממזרות. והריני מפרש את הענינים הללו כדי שיבין האדם תוכן המעשה כי מה שאמר' שהוא מספר עמה בשעת תשמיש פי' בעלי הגמרא דוקא במילי דתשמיש שהם לצורך תשמיש א"נ שהיה לה כעס עמו והוא צריך לרצותה שאינו רשאי לבעול עד שיפייסנה בענין הזה הוא רשאי לדבר עמה לרצותה בכל ענייני רצוי אבל אם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר עמה בדברים אחרים חוץ מדברים הצריכים לתשמישה של אותה שעה: ועוד אני אפרש כי מה שאסרו לדבר בשעת תשמיש בדברים אחרים לא תהא סבור בעוד שמשמש בלבד אלא אף משתבעה לתשמיש שוב אינו רשאי לדבר עמה בדברים אחרים חוץ מדברים הצריכים לתשמישה של אותה שעה: והכל כדי שלא יתן דעתו על אשה אחרת בעוד שהוא משמש. ולמדתי דבר זה ממה שאמרו במי שצריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל מכלל דמי שאינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר אפילו קודם בעילה ואם ספר ושמש עליו אמרו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. ועוד אמרו חרשין מפני שמספרין בשעת תשמיש ואוקמוה בנדרים מפני שמספרין במילי אחרנייתא.
ומה שהיה מגלה טפח ומכסה טפח, שמעתי בפירושו שלא היה ממרק כל האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו מהנה. ודומה כפי שכפאו שד אדם שהוא עושה הדבר מאונס שאין מתכוין להנאתו מה טעם שלא יתן דעתו באשה אחרת:
כך שמעתי ולא נתישב עלי לפי שאין הטעם דומה למעשה אלא היה לו לומר מפני שאינו רוצה להנות מן העולם ואינו עושה אלא לשם המצוה בלבד. ושמעתי בפירושו עוד כי מגלה טפח ומכסה טפח שבאשה קאמר כלומר עכשיו מגלה אותו בשעת תשמישו לצורך ועכשיו מכסה אותה לומר שלא היה מאריך באותו מעשה ודומה כמי שכפאו שד. פי' דומה כמי שהבעיתו השד ונבעת ומניח המעשה כל כך היה מקצר התשמיש. ועתה לזה הפירוש יבוא הטעם לכל המעשה כי מה שלא היה מספר עמה אלא בחצי הלילה גם הוא מאותו הטעם כדי שלא יזכור קול האנשים והנשים ששמע ביום ולא ישמע קול המשכימים בבקר. וגם קוצר המעשה מן הטעם הזה הוא כדי שלא תכנס שום מחשבה בתוך המעשה. אלא שיש לדקדק ע"ז הפי' א"כ לא היה משהה עצמו על הבטן. וכבר ארז"ל שכר פרי הבטן בשכר שמשהים עצמן על הבטן הוויין להם בנים זכרים. וזו אינה קושיא כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לש"ש טובים הם. ומי שאומד את עצמו שיוכל לעשות כך ולא תכנס עליו מחשבה אחרת. והוא משהא עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע תחילה מתכוין לעשות מצוה ועושה אותה והקב"ה נותן לו שכרו בבנים זכרים. ומי שאינו בטוח בעצמו בכך וממהר את המעשה כדי להנצל מן החטא גם זה עושה מצוה והקב"ה משלם שכרו בבנים יפים וגם הוא כבר הודיע אותה הטעם והיתה דעתה נסמכת עמו על כך. ועוד שמעתי בפירושו הי' מגלה טפה ומכסה טפח משום צניעות הוא ועל הסינר שהוא חוגרת קאמר כי אף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרו ומגלה טפח שבה מאיתו הסינר בשעת תשמיש ומכסהו בו לאח"כ כמי שכפאו שד שהמעשה היה עושה ביראה כאדם שהוא נבעת מפני השד וכל זה כדי שלא תכנס שום מחשבה אחרת עליו ואעפ"י שיש בענין הזה ענין צניעות עיקר כונתו לכך היתה ודוגמת זה המעשה אמרו בגמ' דבני מערבא בר' יוסי בר תחליפא שכנס יבמתו חמש בעילות בעל ודרך סדין בעל, ואותו הענין לא היה אלא כדי שלא יהי' כונתו אלא לשם מצוה בלבד.
ובני ט' מדות שאמרנו כך הוא פירושם. בני אנוסה אין אתה צריך לומר שאנס את האשה והוליד ממנה בן אלא אף כי שאנס את אשתו בתשמיש. וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הווין לאדם בנים בעלי מומין מפני שהוא תובעה ואינה נתבעת לו פי' שאינה מתרצת לו ואעפ"כ הוא נזקק לה ר' יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני ואיכא בינייהו רוצה ואינה רוצה. וכן אמרו במסכת עירובין שכל הכופה אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנא' גם בלא דעת נפש לא טוב. נמצא כי האונס אסור אף באשתו אלא אם הוא צריך לאותו דבר יפייס ואח"כ יבעול. בני שנואה כמשמעה ואע"פ שאין בדעתו לגרשה והטעם מפני שהיא כבעילת זנות ואינה כבעילת אישות.
בני נדוי פי' בני נדה ואעפ"י שאין ממזר מן הנדה וי"מ שאם הן בנדוי (או הי') שאסורים בתשמיש המטה והה"נ אם אחד מהם בני תמורה שהוא מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. וי"מ אפי' בב' נשיו שהוא מתכוין לאחת ונזדמנה לו האחרת והוא סבור כי הוא חברתה. ויש ששואלין לזה הפירוש א"כ יש מהשבטים שהן בני תמורה שהרי יעקב אבינו לרחל נתכוין ונזדמנה לו לאה. יש לומר עדיין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצות אי נמי אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא. אלא אי קשיא הא קשיא מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה למה נקרא זה מורד ופושע אלא מחוורתא כלישנא קמא. בני מורדת דאמרה ליה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה הרי היא אצלו כמו זונה ואפי' מדעתה. והנוסחא האחרת בני מריבה. שהם מתקוטטים יום ולילה הביא' ההיא אינ' אלא זנות שאינה מתוך אהב'. בני שכרות. שהוא שכור או היא שכורה ואין בהם כוונת אהב' והרי הסמיכם הכתוב זנות יין ותירוש יקח לב. בני גרושת הלב. שבלבו לגרש' ויושבת תחתיו ומשמשתו ואע"פ שאין בלבו עלי' אלא שכופין אותו ב"ד לגרש' וגמר בדעתו לעשות כך ואח"כ הוא בא עליה. בני ערבוביא. כאשר פירשנו למעלה שהוא משמש עם אשתו ונותן דעתו באשה אחרת ואפי' שתיהן נשיו. בני חצופה. שהיא תובעת בפה הרי היא כזונה ואסור לקיימ'. אבל מי שאשתו מרצתו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי ליתן דעתו עליה, על זו ארז"ל שיוצאין ממנה חכמים ונבונים. כלאה אמנו שעשתה כן ליעקב ויצא ממנה יששכר שנאמר בו ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. והשנואה שאמרנו שנוא' ומרוחקת בעת תשמיש היא שהרי לאה אצלו שנואה הית' מפני רחל ואעפ"כ הי' יעקב אבינו נזקק לה מיהו בשעת תשמיש מיהא רצוי' הית' לפניו. עוד י"ל שהיא קרא' עצמה שנואה על שלא הי' אוהב אות' אהבה יתיר' כרחל אבל מ"מ לא הית' שנואה. וכל אלו בני ט' מדות שאמרנו אפילו יהיו צריכים לפרי' ורבי' שאין אשתו מעוברת והוא צריך שתתעבר ותלד אם תלך מחשבתו על אחרת או שהיתה אנוסה בשעת תשמיש או שהיו בה אחת מכל המדות שזכרנו פוגם את הוולד שהוא נקרא מורד ופושע.
עוד יש ענינים אחרים שהם פוגמין את המעשה ומקלקלין אותו ומפסידין את שכרו והם מה שפי' בנדרים א"ר יוחנן בן דהבא ד' דברים סחו לי מלאכי השרת. חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים את שלחנם פי' שנהגו בה מעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלין באותו מקום. י"מ מפני שהן מסתכלין שם בשעה שהם רוצים לשמש ואע"פ שבשעת המעשה הוא מצניע עצמו אי ביום מאפיל בטליתו אי בלילה מכבה את הנר כיון שעשה כן סמוך לתשמיש בזה עצמו ונהג בה מנהג הפקר וכ"ש אם מסתכלים באותו מקום שלא בשעת תשמיש שהוא מנהג הפקר והוא משסה היצר בעצמו כאשר פרשנו בשער הפרישה. ואלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום. חרשים מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש. הראשונות מפני שנהגו בה מנהג הפקר והרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת א"נ מפני שעושה המעשה כעין זנות שאין מתכוין לו. ומה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לדג הבא מן הצייד וכו'. דמשמע שמותר לעשות כן לכתחלה נ"ל שאינו אלא הפיכת שולחן בלבד כדאי' בשמעתתא דההוא אתתא דאתיא לקמיה דרב אמרה לו ר' שלחן ערכתי לפניו הפכו אמר לה מי שנא מביניתא דמשמע נמי מהכא דהפיכת שולחן אינו אסור. דוקא על הפיכת השולחן לבד אבל על האחרונות אע"פ שאין נדון עליה דין חמור מ"מ אסור יש בהן כאשר אמרנו למעלה שאסור לאדם לספר בדברים בשעת תשמיש אלא א"כ הם צרכי תשמיש או שהוא צריך לרצותה. ובמס' חגיגה אמרו מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין וכן המסתכלים באותו מקום עוברין על הצנע לכת עם אלהיך. ומעביר את הבושה מעל פניו. וכתיב בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה וכתיב בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שכל המתבייש אינו חוטא. וכ"ש דנושקין שיש בהן כל אלה ועוד שעוברין משום בל תשקצו את נפשותיכם כאשר אמרו רבותינו ז"ל האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עבר משום בל תשקצו. ורב כהנא דהוה מעבר שושיפה על פומיה ואמר ליה רב שקליה דלא לימרו מיכל קא אכיל וקא עבר משום בל תשקצו וכ"ש הך. והפיכת השולחן עצמו שהתיר אומר אני דוקא שהיא מתרצית עמו לדעתה ע"י ריצוי אבל אם הוא כופה באותה הכופה ודאי אינו ניצל מן החטא ואני קורא עליו בלא דעת נפש לא טוב שהרי אמרו חכמים ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה. והקשו עליו והא אמרינן הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה ותריץ ליה לא קשיא כאן לדעת כאן שלא לדעת. הנה זה הבועל ושונה וכוונתו לעשות בנים זכרים. וכיון שהוא עושה שלא מדעת נקרא חוטא. מי שמענה את דעתה והופך את שולחנו שלא מדעתה כ"ש שהוא חוטא. ויש מי שאומר מי שהופך שולחנו כיון שהוא מרוצה לתשמיש אע"פ שהיא מוכרחת בהפיכת השולחן מותר משא"כ בבועל ושונה שלא מדעתה שכל הבעילה על כרחה היא ואסור מפני שהוא בעילת זנות. והראיה ע"ז כי האשה הבאה לפני רבי ואמרה לו כו' ופשוטו של דבר דומה שלא היו הן רוצין ואעפ"כ התירו להן, ואני אומר שאין ראיה מזה שאפשר שנתרצו להן על ידי ריצוי אלא שבאת לדרוש אם היה איסור בדבר אם לאו. וכלשון הראשון נ"ל דאסור לעשות בה שום דבר שלא מדעתה עד שיפייס ותתרצה.
ושנינו במס' כלה הוא למטה והיא למעלה זו היא דרך עזות שמשו שניהם כאחד זו היא דרך עקש.
ואם ישאל אדם על מה שאמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת כיון שנתנו חכמים מדת עונה לכל איש ואיש כפי כוחו וכפי תענוגו כמו שהוא מפורש בכתובות. מה תהיה עוד דחיית השמאל והקרבת הימין. נשיב ונאמר כי מבלי דעת תוכן הענין נשאלה שאלה זו. ועתה נפרש תחלה מה הן יצר ואשה כי יש תועלת בפתרון הענין. ואחר הפתרון נשוב תשובת השאלה יצר ואשה אמרו בפתרונם שני פנים יש מי שאומר יצר הוא התשמיש ואשה הוא שאר עסקי האשה כגון מאכילה ומשתיה ומלבושיה ותכשיטיה שלא ירגילוה למלא כל רצונה אך יגער בה פעם ופעמים פן תכבד עולה עליו גם תועיל גערתו שלא תגבר עליו כי אין רעה חולה מרעת האשה כאשר תמשול על בעלה ויש מי שאומר כי האשה הוא התשמיש והיצר הוא שאר תאות העולם שיעמוד האדם כנגדן ולא ימלא את נפשו מהן וזו היא דחיית השמאל אך תהא הקרבת הימין שיאכל לרעבו וישתה לצמאו ויראה את נפשו טוב בעמלו ולא יתענה כדי לצער את נפשו כמו שאמרו במקום אחד כל המצער עצמו מן היין נקרא חוטא וכ"ש המצער נפשו מכל דבר. ועוד אמרו בירו' עתיד אדם ליתן את הדין וחשבון על מה שראו עיניו ולא אכל ממנו ר"א היה מצמת פריטין בכיסיה וזבין בהו מכל מין ומין חדא זימנא בשתא. הרי שני פתרונים האלה נאמרו עליהן והם נכונים. ויש ללמד מהן דעת וחכמה ומשניהם נלמוד כי התשמיש צריך שיהא בו דחוי השמאל וכן אמרו במקום אחר אבר קטן יש בו באדם משביעו רעב מרעיבו שבע והזכירו הדבר על דוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונכשל במעשה בת שבע כי בשביל שהשביע את יצרו מאותו דבר התאוה אליה. ועתה נשוב תשובת השאלה ונאמר כי אמת הוא הדבר שנתנו חכמים מדת העונה לכל אחד ואחד כפי כחו. והאחד מהן הטיילים בכל יום. ואפשר שעליהן נאמר שתהא השמאל דוחה וימין מקרבת למעט מהם מרשותה ומדעתה כדי שלא יתגבר עליו יצרו במלאת תאותו. אבל מעונת תלמידי חכמים אין למעט שהרי אמרו חכמים אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. וכל שכן מהעונות האחרות של גמלים ושל ספנים. עוד נאמר כי עונות שנתנו חכמים למלא תשוקת האשה הן ואין רשאי למעט אלא מדעתה ואם יצטרך אל המעשה ההוא הרשות בידו להוסיף כי היא הרביעי מן הכונות שאמרנו להנצל מן העבירה ועל הדרך ההוא הזהירוהו שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו בדחיית השמאל ותהא בו הקרבת הימין כדי שלא תבטל עונתו כי שמא מתוך הכניעו את יצרו והלחמו עמו תבטל מצותו. עוד נאמר כי העונות שנתנו חכמים על דרך הסתם קבעו אותם. כי אמרו דעת האשה שהוא מתפייסת מבעלה בכך לפי שהוא כוח' ותענוג' ואם יראה שהיא מבקשת אותו המעשה והיא צריכה לכך בהשתדלותה עמו ובהתקשטה לפניו והרי הוא חייב לשמחה בדבר מצוה כאשר אמרו בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפי' היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר. וא"ר יהושע בן לוי כל היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא שנא' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ואי בשעת עונתה דאורייתא הוא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. אלא לאו אפי' שלא בשעת עונתה וכשהיא צריכה לאותו מעשה. ועוד אמרו חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לררך ואמרינן התם אפי' בשעת וסתה מאי טעמא כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור. ועוד במס' כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו. אלו הן חפצי שמים יפזר מעותיו לעניים שנא' פזר נתן לאביונים. ואלו הן חפצי אשתו ר' אליעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש ר' יהושע אומר ישמחנה בדבר מצוה. ואחרי שראינו את כל אלה שהאדם חייב לעשות חפצו אשתו ולשמחה במצוה זו בכל עת שהיא צריכה לה על כן התירוהו שתהא שמאל דוחה וימין מקרבת פן תסיתנו לעבור על המדה ותמשיכהו אחריה אל הבלי העולם ויאבד מן העולם בעבורה.
וע"כ צריך האדם לשבור את תאותו ולהכניע את יצרו בדחיית השמאל כדי שלא יבא לידי איסור ויגיע לידי עונש. וראינו לרבותינו ז"ל שהיו חסידים גדולים והיו גודרים עצמם בכמה גדרים והיו מהן מי שלא הי' רוצה ליהנות במלבושים נאים כגון ר"י בר אלעאי והי' מהם מי שפירש מאשתו אחר שקיים מצות פרייה ורביי' וכל אחד הי' גודר א"ע לפי מה שהי' מכיר את טבעו ורואה במה תקנתו. וכן אמרו בהגדה על ענין היצר אברהם השלים עמו ועליו נאמר ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. דוד עשה עמו מלחמה וראה שלא הי' יכול לעמוד בו עמד עליו והרגו שנאמר ולבי חלל בקרבי. פי' אברהם השלים עמי הי' יצרו רך וטבעו נח יערב שלא הי' צריך לעשות עמי מלחמה כמ"ש בנדרים בתחלה אברם שלא הי' מולך אלא על רמ"ג איברים ולבסוף אברהם שהמליכו על רמ"ח איברים שהוסיפו לו ממשלה על שתי אזנים ועל שתי עינים ועל הגויה. אבל דוד הי' יצרו קשה וחזק והי' צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום וכיון שראה שלא הי' יכול לעמוד כנגדו עמד עליו והרגו. יש מפרשים הרגו בשקים ובתעניות. ויש שפי' שפירש מן האשה לגמרי כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האיסור כדאמרינן משביעו רעב מרעיבו שבע. ובין כדברי זה ובין כדברי זה כיון שראה יצרו מתגבר עליו שם את פניו להכניעו ולהכריתו. וכן כל האדם צריך לעשות כן כ"א ואחד לפי מה שהוא מכיר.
ואני רואה הגדר הגדול והשמור המעולה והדרך הטוב להכניע היצר הוא רעבין הנפש ממעוט הנאותיה ותענוגיה במאכל ובמשתה רק שיהנה מן הריח הטוב ורחיצת החמין לפי שהחמין ערבין לו והמאכל המעט שיאכל יהא מתוקן ומתובל יפה בעבור אשר יערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומפוייסות במעט ממנו ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו ולא ישתה יין כי אם מזוג יפה כדי שלא תטרף דעתו עליו ועל זה אמרו ז"ל סעודתך הנאתך משוך ידך ממנה. ושתי תקנות גדולות יש בענין הזה. האחת שלא תזיקנו אכילתו. והשנית כי ההיא הכנעת היצר ושברון התאוה. וכמו שאמרו בסעודה כן הדרך לכל הנאות שבעולם ותענוגיו שלא ימלא אדם מהם כל תאותו. ואין צ"ל שישמור אדם מן המאכלים שהוא מכיר שהן מזיקין אותו ואפשר לו זולתן הרי זה פושע בגופו ופושע בנפשו מפני שהוא הולך אחר תאותו ואינו חושש על אבדת גופו והיא היא דרך היצה"ר ועצת הסכלים להסיתו מדרך החיים אל דרך המות. וידע כל חי המדבר שאין דרך ליצה"ר אלא מדרך ההיתר ופתח דרכו מן המותר אצלו ואם ישמור את הפתח אינו צריך שימור אחר. וכבר ערכתי את הכל לפניך בתחלת השער הזה כי דרך היועץ הבליעל ההוא יועצו למלאות תאותו מן המותר לו. ואחרי הרגילו אותו בהיתר והרגיל את נפשו להיות שוקקה כל עת ולהיותה מוכנת אל רעבונה אז יסיתנה לאסור הקל ומן הקל אל החמור כאשר אמרתי לך. ועל זה תזהר בהיתר ואם תגדר בו את עצמך ותמעיט תאותך המותר לך מובטח אתה שלא יסיתך עוד יצרך אל האסור כי אם יעלה אל לבך דבר אסור מיד אתה נושא קל וחומר לעצמך במותר לי נאסרתי באסור לי לא כ"ש וכיון שאתה נושא ק"ו זה עליך מובטח לך שאת' פורש מן ההרהור וכ"ש מן המעשה ואל יתענה אדם ענוי נפש פן יחלש לבו ויתקלקל מעשיו וטבעיו ויתערב מוחו ויהיה הפסדו מרובה משכרו כי יבטל מן התורה ומן התפלה ואם ילמד לא תהיה תורתו מיושבת ולא יסכים להלכה ולפלפול השמועה לפי שאין התורה נקנית אלא מתוך שמחה ואל ימנע עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה רק שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר ויהיה נזהר עליו פן ימלא כל תאותו. ואם יחלש לבו על מיעוט אכילתו טוב לו שיאכל ב' פעמים ביום מעט ואל ימלא כריסו בפעם אחת ואם לא יזדמן לו לאכול ב' פעמים ביום יהיה לו מן המרקחות המישבות הלב ויאכל מהן מעט ויתחזק לבו גם אם יראה בעצמו ובטבעו שיהא צריך להתענות יום או יומים בשבוע יתענה הכל לפי תקנתו כי היושב בתענית והוא צריך לו נקרא קדוש ובלבד שלא יבטל מן התורה ומן המצות בעבורו.
גם השבועה שהיא חמורה התירוה כדי לגדור את עצמו בה מן העבירות כאשר אמר בועז חי י"י שכבי עד הבקר. אמרו חכמים שהיה יצרו מקטרג עליו כל הלילה ואומר לו אתה פנוי והיא פנויה והאשה נקנית לך בבעילה לך ובעול אותה ותהיה לך קנויה בבעילה קפץ בועז ונשבע כנגד יצה"ר חי ה' אם אעשה זאת ולאשה אמר שכבי עד הבקר כי כל האדם יוכל לדעת בעצמו הגדר שיהי' טוב לו אם הכנעה או השבועה ואני רואה שאין טוב מן הכנעה ורעבון הנפש כאשר אמרתי ואם יצטרך עוד אל השבועה ישבע ויקיים כענין שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.
והראש לכל הגדרים שישמור האדם את עיניו מכל מה שאינו שלו ואף אם ימעט ראייתו ממה שהוא שלו אז יקרא צנוע וביישן כענין שאמרו על אותו האיש שהיתה אשתו חגרת ולא הכיר בה עד יום מותה. ואמרו עליו כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. ואם ישמור עיניו נמצא לבו שמור. ומתוך שיהיו עיניו ולבו שמורים נמצא כולו שמור. כי ע"י ג' חושים שבאדם העון נגמר. הראי' והמחשבה. והמשוש. ואם יש בו חוש הרביעי גם הוא משמש את המשוש והוא חוש השמע איננו קרוב לחוש המחשבה בכמו הראות כי הוא מביא מיד אל חוש הלב וחוש הלב מביא אל חוש המשוש. וע"ז הזהיר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו בהגדה לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון. וכן אמר החכם תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תנצורנה. ואמר הב לי לבך ועינך ואנא ידע דאת דילי.
וראשון לכל הראשים כלם שידע האדם את יוצרו ויכיר את כחו ויתן לבו למי יעבור וממי יירא ומצות מי יעשה ומי הזהירו כמו שאמר דוד לשלמה דע את אלהי אביך ועבדהו בלבב שלם. ואם הוא נעלם מעיני כל חי אך הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות וידע כל נוצר שאינו נפרד מן היוצר ואינו מחובר לו כי כל מחובר מוגבל וכל מוגבל מחודש והבורא יתעלה אין בו מדות האלה כי הוא קדמון לא מוגבל ולא מחודש אף כי הבורא ברא את הנברא יש מאין ואם הוא שמחפצו ומרצונו לעשות מצותיו ולקבל שכרו אם טוב ואם רע אין ישותו חוצצת ולא מגבלת ולא מתפרדת ולא מתמעטת כי הוא כאין נגדו בראשיתו ובקדמותו והבורא יתעלה הוא מקום עולמו ואין עולם מקומו ותבנית הדבר כאשר העולם מלא מן האויר והכל נכנסין בתוך האויר נרגשין ממנו ואינו נראה להם ואם דמה הכתוב הבורא כחומר ביד היוצר להשמיע את האוזן מה שהיא שומעת. אך המשל רחוק מן המליצה כרחוק מזרח ממערב כי היוצר העושה מלאכת החומר אעפ"י שעושה הכלי מן העפר הדק הנה העפר הקדמו קדם את הכלי וקדם את היוצר האומן ועל המעשה ידי האומן חוצצין לפניו ומפרידין בינותיו וממעטין ראות עיניו ודוחקין עליו אך הבורא יתברך ויתעלה לא קדמו דבר ויש מאין ברא הכל ועל כי אין לפניו לא חוצץ ולא מפריד ועל כן החי יתן אל לבו כי הוא רואה את בוראו מה שאין עיניו רואות ואם יחטאו הידים והרגלים ושאר איברי הגוף בלא דעת הלב הנה הם שוגגים בעבור כי הם כסומא שאינו רואה ואוכל מה שיבא לידו בחזקת היתר או כי ירוק כנגד האדם מבלי ידיעה כי לא היה יודע שהיה אדם עומד כנגדו ואינו ראוי להענישו אך מי שהוא רואה מה שהוא תופס בידו ואם הוא דבר האסור ואוכל אותו ואם יעמוד אדם נגדו וירק בפניו הלא נענש על אלה עונש גדול. כן חטאת הלב והמחשבה כי הם רואים את בוראם בכח כוונתם ושכלם ואם יחטאו כנגדו ולא יבושי ולא יכלמו מפני בוראם העומד לנגדם ויעיזו פניהם לפני יוצרם כמה גדול עונשם כאדם שעובר על מצות המלך בפניו שהעונש שלו מרובה ונכפל ממי שהוא נסתר ממנו ועובר על מצותו:
ואתה בן אדם שים לבך לכל הדברים האלה ראה תכונתם ובאזניך שמע ואת עיניך תפקח ותראה תמונת יוצרך העומדת נגדך וראה כי הוא בשמים ממעל ואתה על הארץ. ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מכאן א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביא לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מבי' לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקדש, ר"ה מביאה לידי תחיית המתים תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב. הזהירות הוא שאדם נזהר ונשמר קודם שיבא מעשה לידו והזריזות היא בשעת מעשה שיעשה את מצותו בזריזות ולא דרך עצלות ואם יבא חטא לידו יברח ויפרד בזריזות. הנקיות הוא נקיות גופו ובגדיו מן הלכלוך בענין שאמרו חכמים כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. הטהרה היא באה מכלל הטומאה שישמור עצמו מן הטומאה ואם יגע בטומאה יטהר עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה היא קדושת המחשבה כאשר אמרנו. חסידות הוא עושה לפנים משורת הדין בכל דבר נקרא חסיד. וכל אלה מפורש טעמם מן המקראות. בשקלים ירושלמי תני ר' יאשי' בשם ר' מאיר הקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש ואוכל חולין בטהרה וקורא את שמע בבקר ובערב יהא מובטח שהוא בן עילם הבא: יהי רצון מלפניך אלהי השמים שנזכה לימות משיחנו ולחיי העוה"ב עם כל ישראל חברים:
נשלם ספר הקדושה. שבח והודאה לבורא עולמו בששה.