דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם אם עולה קרבנו וגו׳. כבר ידעת המבוכה והספק העצום שנפל בין המפרשים ז״ל ראשונים ואחרונים בענין הקרבנות ר״ל כוונת הקרבנות. והנה כל דבריהם ז״ל דברי אלהים חיים אין להשיב עליהם. אמנם מה שיראה מסכים לשכל ולאמונה הוא בשנקדם ונאמר שהאיש שיאמר עליו גדר האדם הישראלי הוא מי שהוא מושל בחושיו וכחותיו הנפשיים והגופיים ומנהגם כפי עצת השכל וחוסם הכחות המתאוים ומונע אותם מן הרבוי אחר שיתן להם חלקם המספיק להם מה שימלא חסרונם מהמאכלים המספיק והמשתה המספיק על הדרך השוה והרחיצה וכל צרכיהם על הדרך השוה. וגם חוסם הכח הכעסני המבקש הנצוח אחר אשר נתן לו חלק בנצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערה באנשים הרעים. וג״כ נתן לחושים חלקם במה שמועיל לו וממשמש בידיו ורגליו ולשונו בענין הצורך ובחפצו המועיל וכן השמע והראות וההרגשה ואח״כ היצר והרעיון והמחשב והזכרון ואח״כ הכח המתעורר המשתמש בכל אלה ולא יעזוב אחד מאלו הכחות והאברים שירבה במה שהוא מיוחד בו וכאשר יעשה צרכי כל אחד מהם ויתן לכחות הטבעיים מה שיספיק להם מהמנוחה והשינה ולחיוניים מה שיספיק להם מהיקיצה והתנופה במעשה וכל זה כפי עצת השכל המושל בהם ומנהגם. אז יקרא עליו שם אדם כי אז יעזרוהו להדבק במדרגה שהיא המדרגה האלהית אשר היא למעלה מהמדרגה השכלית וזה אחר שכל הכחות נשמעים אליו הנה אז ישתמש בכל הכחות ובכל האברים כפי אשר יצוה השכל מבלי המרות צוויו כי יצוה אותם שלא יפנו אל השדים המחשביים המתדמים ולא יקבלום ולא יאמינום עד שיועצו עם השכל ואם יכשיר מה שיש אצלם יקבלם ואם לא ימרה ויקבלו זה ממנו המדמה והמתעורר ויסכימו לעשותו. וג״כ יצוה המדמה להמציא ההדור שבצורות הנמצאות אצלו בעזר הזכרון להדמות אליו הענין האלהי המבוקש כמו מעמד הר סיני ומעמד אברהם ויצחק בעקידה וכמו משכן משה וזולת זה. וג״כ מצוה השומר לשמור את זה ולא ישכחהו ויגער במחשבי ושריו המבלבל האמת ומספקו ויגער בכעסני והמתאוי מהטות השכל ומטרידו במה שיש אצלם מהכעס והתאוה. ואחר זאת ההצעה ינהיג הכח השכלי כל האברים המשמשים אותו בזריזות וחריצות ושמחה לעשות מצות מנהגם בלי עצלה כלל ועם זה יהיו המעשים הטובים והדביקות האלהי ועליו ובעבורו יקרא האדם אדם. ואחר שיצר האדם רע מנעוריו רוב מזגי בני אדם נוטים מן השווי. והנה בזה פרצו גדרם וימלוך החומר וזה באמצעות המדמה והמתעורר המתואר בשם נחש והוא שטן הוא יצר הרע כי אין צדיק בארץ אשר ימליך שכלו על כחות הגוף כפי אשר אמרנו וכי הכח המתעורר והמתאוה יטו השכל ויטרידוהו בנטותם אחר החומר בתאותם הכלביית וזה בלי עצת השכל. והנה בזה יתרחקו מהמעשים הטובים ומהדבקות האלהי. ולזה רופא חנם האל ית׳ לעד הניח רפואה לזאת המחלה והיא הנקראת קרבן ר״ל לקרב אותו הריחוק שנתרחק האדם מהדבקות האלהי כנז׳. והענין שהמחלה היא בדברים הנמשכים מהנפש החיונית באמצעות הכח המתעורר וג״כ בפעולות הנמשכים מהנפש הטבעית באמצעות הכח המתאוה וג״כ דמיונות הנמשכות מהמדמה כל זה בעשותם מה שנמצא אצלם הכעס והתאוה והדמיון בלתי עצת השכל וזה יקרא שוגג ר״ל אחר שנעשה כל זה שלא באמצעות עצת השכל הנה יקרא שוגג בלי ידיעה ולזה הונח הקרבן וזה מחכמתו ית׳ ומרחמנותו על יצוריו וזה כי עונשו ית׳ מדה כנגד מדה. ולזה אם יחטא האדם בנפש המשכלת ר״ל במזיד כמו להרוג הנפש וכיוצא הנה הדין יחייב שיהרג אחר שהפסיד נפש חבירו השכלית כאשר עשה כן יעשה לו נפש תחת נפש וזה אחר שחטא בנפש המשכלת וכן ג״כ אם חטא בעבודת כוכבים בעדים והתראה במזיד הנה יהרג ג״כ וכן כל חייבי מיתות כי כולם הונחו על המזיד והענין כמו שזכרנו כי משפטיו ית׳ מדה כנגד מדה. אמנם אם יחטא האדם בשוגג הנה יתחייב שיפסד הכח אשר בו חטא ג״כ והיא הנפש החיונית או הנפש הצומחת וזה א״א אחר שאין קיום לנפש המשכלת כי אם בקיומם ואם יפסידם הנה תפסד הנפש המשכלת ג״כ שלא חטאה. ולזה הוקבע הקרבן על השוגג כמו שאמר וכי תשגו וגו׳ וזה כדי לתקן אשר עיות באמצעות המתאוה והמתעורר ולזה יביא ב״ח אחד ויסמוך ידיו עליו. ר״ל שיעשה תמורתו ובזה ישוב אל ה׳ וישכיל חטאו להבין כי חטא באלו הכחות וכי היה ראוי לזה העונש אם לא שלא יגיע הנזק לנפש המשכלת כמו שאמרנו והנה לזה הונחו קרבני חובה והם החטאות והאשמות. וענין העולה הוא לפי שכאשר יפשע המדמה מכחות יד השכל הנה יביא עולה שהיא באה על הרהור המדמי והמחשבי והנה אין תועלת בהמדמה כלל אם לא כאשר ישרות השכל ולזה העולה כולה כליל לשריפה אזלה. לרמוז כי המדמה אם לא ישרות השכל כולו נזק וכן המחשבה כנזכר ולזה העולה באה זכר ולא נקבה וזה כי המדמה כח שכלי ורוחני בלתי גשמי. אמנם כאשר יחטא המתאוה הנה יביא חטאת והענין לפי שהוא שוגג ולפי שהמתאוה אף אם לא ישמע אל השכל יש לו תועלת לקיום הגוף לזה אינה כליל. אמנם יש בה חלק לכהנים כי זה ירמוז שיש למתאוה תועלת לקיום הגוף זולת תועלתו בשרתו השכל ולפי שהוא כח חומרי לזה באה החטאת נקבה. אמנם בחטאות הצבור וכהן משוח וחטאת ב״ד יובאו זכרים וזה אחר שחומרם זך ונשמע אל השכל תמיד הנה יחשב שגגתם למזיד וכל חומרם הוא במדרגת הצורה לזולתם ולזה שגגתם עולה זדון. והנה העונות שנעשו בנפש החיונית והצומחת בלי עצת השכל והנה לזה יקריב נפש חיונית אחת וגם כן יביא עמה מנחת נסכים היא הסולת ושמן ויין כי הם מזון הצומחת וזה להעירו לשעבד כחותיו אל השכל כנזכר וילכו אחר עצתו כי בזה יושג הדביקות באל ית׳ ובתורתו. ודע שעם היות שלא יחטא האדם חטא ידוע שיתחייב עליו קרבן הנה אחר שכל המזגים כלם נוטים מן השווי כי א״א לאדם שיכניע כל כחותיו אל עצת השכל בכל העתים בשוה כי אם בעת ההתבודדות בתפלה וכדומה ולזה יהיה פרי יומו ולילו השלש עתות ההם של תפלה כי באותם העתים הוא דבוק בענין האלהי וזולת אלו העתים הנפש הולכת וקודרת במה שפגע אותה מעסקי העולם כל שכן אם יביאהו הצורך לחברת נערים ונשים ורעים וישמע מה שיעכור זכות נפשו ולזה הונח את הכבש אחד בבקר וכבש הב׳ בין הערבים כי בזה יטהר הנפש מכל מה שקדם וכבר יתקבצו מותרים מקדירים אור הנפש באורך השבוע לא יתכן לטהרם ולנקותם אלא בתרופה יותר חזקה קצת והוא מוסף הנוסף על התמיד ביום השבת ואז תטהר הנפש בשבת את אשר חסר לה מששת הימים וכן תהיה עתידה ליטהר ולהזדכך ברפואה החדשית והוא בשעיר מוסף ר״ח שהוא זמן כפרה לכל תולדותם רוצה לומר תולדות החדשים וחדושי הימים כמו כי לא תדע מה ילד יום ואח״כ תהיה עתידה לשלש רגלים ואחרי כן אל הצום הנכבד והוא יום הכפורים אשר בו תתנקה מכל עון שקדם ותשיג בו מהדביקות מה שחסר לה בימים ובשבועים ובחדשים ותתנקה הנפש מהבלבולים המחשביים והכעסניים והתאויים ותשוב מנטות אליהם תשובה גמורה בין במחשבה ובין במעשה וכל זה באמצעות הקרבנות כי יותר תפעיל האדם מן המוחש. וזהו טעם לקרבנות צבור כי א״א למעט מזאת התרופה ההכרחית. ואם האדם ירצה לנקות נפשו יותר. לזה הונחו נדרים ונדבות ליחיד כמו עולות איוב שהונחו על זה כי בהיותם בחברה אחיהם ואחיותם במשתה היין הנה נפשותם הולכות וקודמת מהדברים הגופיים ולזה לנקותם מזאת החלאה העלה עולות מספר כולם וגו׳. וכל זה הוא להעמיד צורת האדם על גדרה הנכון כדי להשאיר הדבקות האלהי כפי האפשר בכל העתים. וזהו אומרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ ירצה כי כפי הראוי היה שהאדם כדי שישאר בו גדר האדם כדי לנקות נפשו מחלאת המדמה והמתעורר והמתאוה ראוי שתפסד הנפש החיונית אשר בו וכי בזה יתקרב לאל ית׳ בנפשו המשכלת וז״א מכם ר״ל מעצמכם היה ראוי שיהיה קרבן לה׳ כנזכר. והנה אם יהיה זה א״א שלא יגיע נזק לנפש המשכלת ולזה לחמלת האל ית׳ על נבראיו הניח שיקריב נפש ב״ח אחת תחת הקרב נפשו החיונית וזהו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ר״ל הקרבן שהיה ראוי שיהיה מכם יעשה מהבעלי חיים כמו שאמרנו. כי כל זה רפואה אלהית והנהגה לחומר האנושי המעיק לצורתו האלהית כי בזה מריק המחלה ומחזיר הבריאות כמו שאמרנו כי בהקרבת הקרבן יראה כמו שזה הרוח החיונית שבזה הב״ח בעודה קיימת כפי טבעה הנה נפסדה ונשחטה כן היה ראוי לנפשו החיונית בעודה בריאה וקיימת נתחייבה ההפסד והכליון אחר שהלכה אחרי שרירות לבה ורצונה בלתי עצת השכל ולזה היה הנשרף מהקרבן החלבים שרבוי החלב יורה על הנפש המתאוה שהלכה אחרי רבוי המאכלים יותר מן המוכרח ולזה הוא נשרף החלב שנברא וגדל מן מותרי המאכלים וג״כ קרוב הדם שהוא קיומה שהוא הנושא לנפש החיונית וישפך אל יסוד המזבח אחר הזריקה על ד׳ קרנות המזבח שהם רמז אל ד׳ יסודות לרמוז כי המוכרח לנפש החיונית הוא לזון השיעור שבו יתקיימו הד׳ יסודות והשאר ישפך ויפסד ומה שבאו עם הקרבן הנסכים והמנחה לרמוז כי זה ההפסד שתפסד זה הנפש אינה בשהגיע קצה כי אם בשחיטה וג״כ אינה מהעדר המזונות המחזיקים אותה כי אם בהמצאה ועכ״ז ראויה לזה העונש מצד עונה כנזכר. ולפי שהעשיר בהיות לו כסף וזהב לרוב הנה אז לא יחסר לו כל מהמזון הראוי להחליף תמורת מה שניתך מהליחות השרשי שהוא קיום נפשו החיונית. ולזה נפשו בריאה וטובה ולפי זה יביא בקרבנו הבעל חי היותר חזק בו הנפש החיונית לרמוז לנפשו החזקה והבריאה ולזה יביא פר או שה. אמנם בבינוני שאין לי די מחסורו אשר יחסר לו מההתכה לזה נפשו החיונית בלתי שלימה בבריאותה מצד ההתכה יום יום. ולזה יביא ב׳ תורים או שני בני יונה שהם במדרגה פחותה בנפשם החיונית. אמנם הדל והאביון התאב לכל דבר מחוסר כל הנה הוא כמעט אין בו נפש החיונית כלל. וזה מרוב ההתכה יום יום. ולזה הוא חשוב כמת. ואין נמצאת בו בשלימות כי אם הנפש הצומחת. וזה באוכלו הצמחים וכיוצא. ולזה קרבנו יביא סולת וגו׳. לא זולת. וזהו הטעם לקרבן עולה ויורד. ועם היות שיש לדברים האלו כונות עליונות שלא תקיף בהם הידיעה כי כפי האמת יש בהם יותר מכוונה א׳ כי זאת הסגולה נמצאת בדברים הטבעיים וכל שכן בדברים האלהיים. כאשר נתבאר אצלנו זה הדרוש במקומות אחרים. לזה נאמר שכוונת הקרבנות אפשר שהוא מה שזכרנו. עם היות שיש לנו כוונה אחרת כפי חכמי הזוהר כאשר תראה מה שכתבנו בספר חסד לאברהם בס״ד ולזה נאמר עם היות שעובדי ע״ג היו מכוונים בקרבנות כונה אחרת. הנה נותן התורה ית׳ לעד כוון בהם כוונה אחרת עליונה לתקון הנשמה. כמו שביאר הרלב״ג ז״ל בפ׳ צו בסוף הפ׳ ע״ש. ובזה צדקו גם יחד דברי הרמב״ם והרמב״ן ז״ל וגם דברי כל המפרשים ז״ל ולא יהיו סותרים זה את זה. ומצאתי כתוב והטעם שהזכיר אדם כי יקריב מכם ולא אמר איש כי יקריב או נפש וגו׳. והענין דע כי שם אדם יש לו ב׳ פנים. א׳ יאמר על הצורה הרוחנית הנבראת בצלם אלהים שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו. ומעלה זו אין משיגין אותה אלא ישראל. וזהו סוד ישראל קרויין אדם. שנאמר אדם אתם. הב׳ נאמר אדם על הגוף הנוצר מהאדמה כאומרו וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה. ולענין זה גם אומות העולם עם ישראל נקראו גם הם אדם. שנאמר אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם. וכתיב ונפש אדם מן הנשים בחינה הנאמר על הגוף כנזכר. גם דע שכאשר תגבר נפש הבהמית על נפש המשכלת נחשבת נפש המשכלת כמאן דליתא. ואחר שנפש המשכלת לא חטאה במזיד ונעלם ממנה הדבר. והיא מתחרטת על חטא נפש הבהמית. והאל ית׳ צדיק וישר הוא אין מדת דינו גוזר שתענש נפש המשכלת על חטא נפש הבהמית. ולכן צותה התורה על הנפש שתביא קרבן בהמה לכפר על החטא להודיע שנפש המשכלת לא חטאה רק נפש הבהמית ותבא בהמה ותכפר על הבהמה. ומלת האדם האמור כאן רמז לנפש המשכלת. כאומרו אדם אתם. ומן הבהמה רומז לנפש הבהמית. ובקר וצאן כמשמעו. וז״ש אדם הוא שמקריב קרבן לה׳ על מה שחטאה הנפש הבהמית ויביא בקר וצאן לכפר על חטא הבהמה. ולזה אינו נענש החוטא בעצמו. אמנם טעם להריגת הבהמה בעצמה עם היות כי רחמיו על כל מעשיו. ע״ד הפשט אפשר לומר לפי שהיא ממונו והממון נקרא דמים. כאומרו אם זרחה השמש עליו דמים לו. ונפש הבהמית אחר הכנסה בגוף היא מתהפכת לדם ונקרא דם הנפש. ומשקלו כ״ז דרהם שהוא סוד רביעית כנודע ופדיון דם הנפש הוא בכ״ז דרהם כסף צורי כאשר בארנו בספר חסד לאברהם בס״ד. ואחרי שפדיון דם נפשו הוא בממון אם כן תהא הבהמה שהיא ממונו לפדיון נפשו. וע״ד הנסתר דע כי נפש הרשע אין הקב״ה מגלגלו בגלגול יותר משלשה פעמים שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר ר״ל פעמים ושלש בצורת גבר. אבל בפעם רביעית בבהמה טהורה. והאדם כשהולך להביא קרבן הקב״ה מזמין לפניו על דרך נס בהמה שנפש אדם נתגלגלה בה נמצא בזה שהקרבן מועיל לשני דברים למביא הקרבן ולנפש שנתגלגלה בבהמה זו שע״י שחיטת הבהמה מקבלת עונש ומתכפר. ובעליית עשן הקרבן הנפש שלה למעלה וחוזרה לשלימותה. וסוד זה נרמז בפסק אדם ובהמה תושיע ה׳. אדם חוזר למביא הקרבן. בהמה לנפש המתגלגלת בה. ודע שהע׳ מיני טרפיות שבבהמה נחלקים לשני מינים כל טרפיות שתלוי בה חיות הבהמה נאסרת מפני שהיא חשובה כמתה הוא מין אחד. והמין השני הוא כל טרפות שאין החיות של הבהמה תלוי בה ואינה נאסרת אלא משום שינוי הטרפיות שהחיות תלוי בהם הם נ״ג. ועם האות העי״ן שחשבונה כמנין הטרפיות נעשה נגע ר״ל נגע צרעת. שכמו שהמצורע חשוב כמת כן כל אחד מהעי״ן טרפיות חשוב כמת. והטרפיות שאין החיות תלוי בהם ואין הבהמה נאסרת אלא משום שינוי הם י״ח. ואלו הם. א׳ חסרה המרה. ב׳ נמצאו ב׳ מרות. ג׳ חסרה הקיבה. ד׳ נמצאו ב׳ קיבות. ה׳ חסר הכרס. ו׳ נמצאו ב׳ כרסים. ז׳ חסר המסס. ח׳ נמצאו ב׳. ט׳ חסר בית הכוסות. י׳ נמצאו ב׳. י״א חסר אחד מן המעיים. י״ב נמצאו ב׳. י״ג חסרה הריאה ממנין האונות. י״ד נתחלפו האונות. ט״ו הותירו האונות. ט״ז נמצא הריאה בלא חיתוך אונות. י״ז חסר מקצת הריאה. וחסרון אחד מהרגלים או יתרון אע״פ שהוא שינוי אינו מצטרף עם הי״א מפני שהוא בכלל מום שבגלוי. וכל קרבן בעל מום פסול ולא מבעיא חסרון רגל או יתרון. שהוא מהע׳ טרפיות. אלא אפילו חסרון יד או יתרון יד שאינו מהע׳ טרפיות נפסל בקרבן מטעם מום. שמום כל שהוא פסול בקרבן אפילו דוק שבעין. אמנם אותם הי״ח טרפיות אינן פוסלין מטעם מום. כי מום שאינו בגלוי אינו פוסל. ומעתה יש לשאול בשלמא הטרפיות שהחיות תלוי בהם חשובים כמתים ולפיכך אסורין באכילה. אבל הי״ח הנזכר שאין החיות תלוי בהם ואפילו שם מום אינו פוסל בהם למה משום שינוי יהיו אסורין באכילה. תשובה. דע כי יש י״א מיני עבירות חמורות זולת הד׳ הידועות שהם גילוי עריות עבודת כוכבים שפיכות דמים. וסימנם גע״ש. והד׳ שהם קשים מכולם הרכילות ולשון הרע. ועליה נאמר לשון מדברת גדולות. מי שעבר על גילוי עריות ומת בלא תשובה יתגלגל בגמל. כתיב הכא גומל נפשו איש חסד וכתיב בעריות חסד הוא. ועל עבודת כוכבים יתגלגל בשפן. מאי שפן שפנה אל אלהים אחרים. ועל שפיכות דמים יתגלגל בחזיר כתיב ברוצח ביער לחטוב עצים. וכתיב יכרסמנה חזיר מיער. או יתגלגל בכלב ועל זה אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ודוקא באחת מאלו הג׳ עבירות חמורות שעליהם ארז״ל יהרג ואל יעבור יתגלגל בבהמה טמאה ובסימן אחד של טהרה. אבל בשאר כל העבירות אין שום בר ישראל מתגלגל בבהמה טמאה אלא בבהמה טהורה. ואפילו על רכילות ולשון הרע אינו מתגלגל אלא בבהמה טהורה בשינוי הרגלים. בעון לשון הרע ברגל אחד. וברכילות בג׳ רגלים. וסוד זה רמזו בפסוק הולך רכיל מגלה סוד. איש רכיל לא נאמר אלא הולך. וכתיב לא תלך רכיל בעמיך לא תדבר רכילות. או לא ההיה רכיל לא נאמר אלא לא תלך רכיל לרמוז שסופו להתגלגל בבהמה חסירת רגל או יתירת רגל. וחוץ מאלו הד׳ עבירות לא יש עבירה שמתגלגל בבהמה טהורה. אלא י״א מיני עבירות בלבד. וכנגד יש י״א מיני שינויין באברים פנימיים. כנזכר לעיל בשביל עבירה אחת מהי״א יתגלגל בבהמה טהורה חסרה מרה. ובשביל עבירה שנית מהי״א עבירות יתגלגל בבהמה בשתי מרות. ועד״ז כל הי״א. וידוע כי ח׳ שמות טרפות יש. א׳ דרוסה. ב׳ נקובה. ג׳ חסירה. ד׳ נטולה. ה׳ פסוקה. ו׳ קרועה׳ ז׳ נפולה. ח׳ שבורה. וסימן ד״ן חנ״ף קנ״ש. ר״ל שתקין לחנף קנס. שי״ן מתחלפת בס׳ ששתיהם ממוצא אחד. נ״א טרפות מהע׳ תלויין בז׳ טרפות מהח׳ חוץ מחסירה. ובטרפות חסירה נמצאו בה י״ט מיני טרפות ב׳ מהם שהם אחת חסירה רגל. שנית יתירה רגל. אלו הב׳ טרפיות מתחברות עם הכ״א טרפיות היוצאים מהז׳ הנשארים שהם דרוסה נקובה נטולה פסוקה קרועה נפולה שבורה. ויעלו לחשבון נ״ג. ואלו הנ״ג מיני טרפיות היו פסולות לקרבן אחרי ידיעתן. ושאר הי״א טרפיות היוצאין מחסירה לא היו נפסלין לקרבן. כי רצונו יה׳ לקרב את הרחוקים ודוקא בעולה שהיא כולה כליל. אמנם בשלמים ובשחיטת חולין שהם אכילת הדיוט כל אחד מהי״א אסורין באכילה. מטעם איסור אכילת בשר אדם שהוא אכזריות. או ירצה באופן אחר. אדם כי יקריב ר״ל אדם השלם מד׳ מדרגות האדם. ואלו הם מלמטה למעלה. א׳ אנוש והוא בהמיי חסר דעת. ב׳ גבר רשע ערום. ג׳ איש צדיק כובש את יצרו. ד׳ אדם שלם בתורה ובמעשים טובים. אדם כזה ראוי להקריב וכן בזמן הזה. הש״ץ שעומד במקום כהן צריך להיות שלם כדי שתקובל תפלתו. או ירצה באופן אחר. והענין דע כי יש שס״ה מדרגות בזרע יעקב וזהו סידורן מלמטה למעלה. הא׳ מי שאין בידו לא תורה ולא דרך ארץ ודרך ארץ הנאמר הנה הוא אומנות. מי שאין לו אומנות בודאי שהוא מזומן ללסטם את הבריות כדי להתפרנס. ונמשלים לצאן מצד אחד שאין להם מלאכה ולכת זו קראה הכתוב בני נבל. המדרגה הב׳ היא מי שאין בו תורה אבל יש בו דרך ארץ. והכת זו נמשלים לבקר מצד אחד וכמו שמין הבקר יש להם מלאכת החרישה והדישה ואוכלות מדישתן. דכתיב לא תחסום שור בדישו. כן הכת הזאת אע״פ שאין בהם תורה יש בהם אומנות להתפרנס ממנה. ולכת הזאת קראם הכתוב בני בלי שם. לפי שאין בהם תורה. ואין אות משם המיוחד זקוק לשלוח לו מלאך כדי לשומרו. המדרגה הג׳ מי שיש בו תורה אבל לא נתעסק אלא במקרא בלבד. ואחרי שיש בו מקרא יש לו נפש המשכלת. ובשביל שאין לו משנה נקרא בור קרקע. כי תורה שבכתב נמשלת לשדה והמשנה נמשלת לצמחים הצומחים ממנה. והשדה שאין לו צמח נקרא שדה בור. ולפיכך מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה נקרא בור קרקע. כדכתיב והאדמה לא תישם ומתרגמינן וארעא לא תיבור. והמשילהו לשדה בור כנזכר ואע״פ שאין בידו משנה הואיל ובידו מקרא זקוק אות ה״א אחרונה של שם המיוחד לשלוח לו מלאך לשומרו. הה״ד הנה אנכי שולח מלאך. ולכן לא המשילו הכתוב כנזכר. המדרגה הד׳ מי שיש בידו מקרא ומשנה ותלמוד. אבל אין בידו מדרשי אגדה וסתרי תורה. והואיל ויש בידו מקרא הנמשל לשדה. והמשנה הנמשלת לצמחים אינו נקרא בור אבל נקרא עם הארץ מדאורייתא. דכתיב בפרשת ויקרא ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ וגו׳. וכל ישראל הכניסם הכתוב בכלל שם עם הארץ חוץ מכהן המשיח שהוא כהן גדול והנשיא. והכת הזאת יש בהם נפש המשכלת ממדת מלכות. וגם רוח השכלי ממדת ת״ת. ולכן זקוקין ב׳ אותיות אחרונות משם המיוחד לשלוח לו ב׳ מלאכים לשומרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך וגו׳. המדרגה הה׳ מי שיש בידו מקרא משנה ותלמוד וגם מדרשי אגדה וסתרי תורה וספר יצירה. ועדיין אינו שלם בחכמת הקבלה שלא העמיק בה כראוי. זהו נקרא חכם ונבון אבל אינו נקרא משכיל כי יש לו נפש המשכלת ממלכות ורוח השכלי מת״ת ונשמה מבינה ולכן נקרא נבון. ואחרי שזכה להיות לו נפש ורוח ונשמה מבינה הרומזת לאות ה״א ראשונה של שם המיוחד רובו ככולו השי״ת זקוק לו לשומרו שנאמר ה׳ שומרך. המדרגה הז׳ הוא השלם בכל. האל ית׳ זקוק לו לשומרו לעולם שנאמר ה׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. וכל אחת מג׳ כתות מהג׳ מדרגות עליונות עשן קרבנם והעשן היוצא מחוטמן ביום התענית המתמעט מדמן וחלבם נקרא קרבן לה׳. וגם היוצא מפיהם בשעת תפלתם עולה קרבן לה׳. והטעם הוא שהמדרגה התחתונה מהג׳ עליונות. והוא המדרגה הד׳ ממטה למעלה יש לו רוח השכלי ממדת הת״ת הרומז לשם המיוחד. ועל אלו הג׳ רמז הכתוב באומרו אדם כי יקריב מכם אדם רומז על השלם. מכם רומז על ב׳ מדרגות הסמוכות לו. ועל שלשתם ביחד נכתב בלשון יחיד. ונקרא קרבנם לה׳ להודיענו שכל אחת מהם מדרגתו מעולה וכולה עשן קרבנו ועשן היוצא מחוטמו ביום תעניתו מהמתמעט מדמו וחלבו. וגם הבל היוצא מפיו בתפלתו כולו עולין עד מדת הת״ת ולכן קרוי קרבן לה׳. וזהו דוקא בג׳ כתות שהם ג׳ מדרגות עליונות. אמנם הקרבן והתענית והתפלה של ג׳ מדרגות תחתונות אין להם כח לעלות עד מדת הת״ת הם לבדם כי אם בהתחברותם עם הג׳ מדרגות עליונות. ולכן לא נכתבו אלו הג׳ מדרגות תחתונות קרבנם בלשון יחיד אלא בלשון רבים. גם לא נזכר בהם קרבן לה׳. ופירוש הכתוב כך הוא מן הבהמה ר״ל מן המדרגה הג׳ ממטה למעלה. מן הבקר ר״ל מן המדרגה הב׳ הנמשלים לבקר. מן הצאן ר״ל מן המדרגה הראשונה שהיא התחתונה הנמשלים לצאן קרבנם של אלו הג׳ אין להם כח לעלות עם הת״ת. אבל אתם מהג׳ מדרגות עליונות תקריבו את קרבנם עם קרבנכם. ובהתתברות קרבנם עם קרבנכם יפלו כולם ביחד. ולכן נכתב מלת את יתירה לרבות מה שאמרנו. ע״כ. (זה לשון נכדו של המחבר זללה״ה כמהו׳ יצחק זרחיה אזולאי ז״ל):
ואני הצעיר יצחק אזולאי בן בן בנו של הרב המחבר זללה״ה נראה לי ליישב פסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ מן הבהמה וגו׳. עם מאי דאית לן בגמרא מס׳ זבחים דף קי״ו ובמס׳ חולין דף כ״ג נאמר תמים זכר בכשבים ובעזים. לומר לך תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. ומכאן אנו למידים שמום אינו פוסל בעוף אבל בבהמה פוסל מום. ובעוף אינו פוסל כי אם מחוסר אבר כמ״ש בגמרא ממין העוף ולא כל העוף פרט למחוסר אבר. גם הן לא נעלם כי אם היה מקצתות וגם היה מן המובחר עתה בא לרמוז הפסוק על כהן המקריב שלא יהיה בו מום. וכמו שאומר הפסוק איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם אלהיו. וכמ״ש הרמב״ם פ״ו מהלכות ביאת מקדש כל כהן אשר יש בו מום הפוסל בכהונה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה. עתה זהו כונת הפסוק אדם כי יקריב ר״ל כהן המקריב צריך שיהיה מכם מן המובחר שבכם שלא יהיה בו מום. וא״ת ממי נלמוד זה מן הבהמה דוקא ולא מן העוף כי אין מום פוסל בעוף. מה להלן בבהמה דרשינן מן הבקר פרט לנעבד ומן הצאן פרט למוקצה ומן המובחר שבהם תקריבו את קרבנם. אף כאן אדם שהוא כהן המקריב צריך שיהיה מכם מן המובחר שבכם ולא שיהיה בו מום ודו״ק. (זה נ״ל יצחק): באופן אחר שמעתי משם הרב כמוהרי״ך ז״ל. עם שאמרו בגמרא בהמה של ב׳ שותפין שהקדיש אחד חלקו לשמים. קדושה ואינה קריבה פר שיקדיש השותף את חלקו השני ואז היא נקרבת. עתה מכוון הפסוק אדם כי יקריב מכם שהוא אחד מכם. קרבן לה׳ מן הבהמה שהיה עם מקצתית והוא חצי גוף הבהמה מן הבקר ומן הצאן לומר קדושה ואינה קריבה עד שתקריבו את קרבנכם שניכם. כ״ה ונאים הדברים למי שאמרן ודו״ק. עוד נ״ל אני הצעיר יצחק נכדו של הרב המחבר באופן אחר להבין כונת הפסוק עם מה שפסק הרמב״ם פי״ב מהלכות מעשה הקרבנות שפסק כהן שהעלה אבר להקריב וחזר והעלה אבר. או אפילו העלה ד׳ וה׳ אברים חייב על כל אבר ואבר מפני שצריך להקריב גוף הבהמה כולה. עתה זהו כונת הפסוק אדם שהוא הכהן כי יקריב אחד מכם קרבן לה׳ מן הבהמה דהיינו שהעלה אבר מן הבקר ומן הצאן חייב על כל אבר ואבר מפני שאני רוצה שתקריבו את קרבנכם דהיינו גוף הבהמה כולו. לא אברים אברים. ודו״ק. (זה היה נ״ל יצחק זרחיה אזולאי):