פלורידה, ארה"ב Florida, USA
טבת תשע"ח
פה. גיור לחומרא – האם פוסל לכהונה
שאלה:
אף אם הגיור הראשון של האימא היה תקף כמתואר לעיל בשאלה פא, האם העובדה שלאחר מכן הבת עברה בעצמה תהליך גיור פוסלת אותה לכהונה?
תשובה:
אם הגיור הראשון של האימא היה כשר, אין לפסול את הבת לכהונה למרות שעברה בעצמה תהליך גיור לחומרא. זאת אף שהרמ"א פסק (אבהע"ז ו, א): "ואפילו לא נתגרשה רק משום קול קידושין בעלמא, אף על פי שהוא ברור שאין ממש באותן קידושין ואין נותנין גט רק מכח חומרא בעלמא, אפילו הכי פסולה לכהונה", כמבואר בהערה1ראשית יש להבהיר שדין זה של הרמ"א שנוי במחלוקת בין הראשונים, כמבואר במרדכי (קידושין סימן תקלא): דעת ר' אליעזר מביה"ם להחמיר בדבר, ודעת ר"י הלבן והרא"ם שאינה נפסלת לכהונה משום כך. בשו"ת הרשב"א מצאנו סתירה בדבר. בתשובה אחת (חלק א סימן תקנ) פסק שגט שלפי האמת לא היה דרוש פוסל לכהונה, ובתשובה אחרת (במיוחסות לרמב"ן סימן קלב) כתב שבגט כזה האישה צריכה לחכות שלושה חודשים לפני שמתחתנת עם אחר. אבל בתשובות אחרות (חלק ד סימן שד; חלק ו סימן א) הוא התירה לכהן ואף כתב שאינה צריכה לחכות שלושה חודשים. הרמ"א פסק להחמיר במחלוקת זו, אך מחמת הסתירה בדברי הרשב"א כתבו הפוסקים אופנים שיש להקל בדין זה וכדלהלן.
יש לעיין מאיזה טעם ייתכן שתיפסל האישה לכהונה אם לא היה צורך בגט מעיקר הדין. המרדכי (קידושין שם) הביא דעת ר' אליעזר מביה"ם שהחמיר לפסול לכהונה והוכיח כן מהגמרא בקידושין סה ע"א, שכאשר האישה אמרה שהתקדשה והאיש כופר בדבר אבל כותב לה גט ו'מגרשה', הגט פוסלו בקרובותיה למרות שאין לו צורך בגט. וכן הוכיח מהדין שמעלים משטרות ליוחסין, כיוון שהעדים מעידים גם על הייחוס (כתובות כד ע"ב); וכן כאן כתוב בגט שהאישה הייתה אשתו.
ר"י הלבן והרא"ם דחו את דבריו. לר"י הלבן יש לחלק שבגמרא בקידושין מדובר שהאישה טענה שהאיש קידש אותה, ולכן כאשר הוא נתן לה גט הרי זה כאילו הודה לאישה שאכן היה בעלה, ולכן אסור בקרובותיה. אך אם בעל נותן לאשתו גט בעל כורחה, אין בכך ראיה מצידה כלל שהיא מקודשת ולכן במקרה כזה לא תיאסר לכהונה.
וברא"ם דחה מפני ששם לגט אכן הייתה נפקא מינה כלפי האישה, שהרי אמרה שהוא קידש אותה ועל כן באמת הייתה זקוקה לגט, ולכן גט זה יוצר פסול שלו בקרובותיה. אך במקום שבית הדין הכריע שאין ממש בקידושין וממילא אין שום נפקא מינה לגט, גט כזה, שאין בו שום ממשות, אינו פוסל.
וכן דחה את הראיה מכך שמעלים משטרות ליוחסין אם כתוב בשטר שהוא כהן, שהרי אם אינו כהן – השטר פסול, ובוודאי העדים דקדקו בכך, אך אין לזה כלל שייכות לגט הניתן מחמת חומרא.
אמנם הרשב"א (חלק א סימן תקנ) כתב שאף שהגט אין בו ממש, מכל מקום כיוון שניתן לה גט ויצא קול שמגורשת, ויתכן מי ששמע מהגט ולא שמע שהקידושין לא חלו, לכן האישה נפסלת לכהונה. ואם כן, טעמו של הרשב"א אינו כטעם ר' אליעזר מביה"ם, אלא מטעם שיצא עליה קול שהיא מגורשת. והביא הן את הראיה מקידושין (סה ע"א) וכן ראיה מחליצת מעוברת (יבמות לה ע"ב) שכיוון שהייתה חליצה נאסרה אף שהתברר שלא היה בה צורך, בגלל אלה שישמעו מהחליצה ולא ישמעו מההכרזה.
וכן כתב בתשובות המיוחסות (סימן קלב) שאישה כזו צריכה שלושה חודשי הבחנה בגלל החשש שיש מי שישמע מהגט ולא ישמע בפסול הקידושין.
אמנם הרשב"א לכאורה סותר את דברי עצמו. שהרי בחלק ד סימן שד כתב שרק גט שיש בו ממשות של גט פוסל לכהונה ומחייב שלושת חודשי הבחנה, אך גט שאין בו ממשות לא יכול לפסול. וכן כתב בתשובה בחלק ו סימן א.
כאמור, הרמ"א (אבהע"ז ו, א) פסק כתשובות הרשב"א המחמירות, שגם גט שיצא בגלל קול בלבד למרות שברור שלא היה צורך בו פוסל לכהונה. ובחלקת מחוקק (ס"ק ב) הקשה שהרשב"א סותר את דבריו וסיים "ויש לחלק", אבל לא גילה מה החילוק האפשרי שאליו מתכוון.
בבית שמואל (ס"ק ג) כתב תיחלה: "...מבואר דוקא אם הב"ד הצריכו גט, אף על גב שהיה מחמת קול בעלמ', חיישינן; אבל אם הוא נתן גט מעצמו ולא היה נצרך על פי הדין, לא הוי גט". היינו שהוא מחלק שאם בית הדין הצריכו גט, אף שלא היה בו צורך הגט פוסל; ואם הבעל נתנו מעצמו אינו פוסל. אחר כך הבית שמואל חילק שגם אם הבעל גירש בלי שבית דין הצריכוהו לכך, ייתכן שהואיל וגירש מעצמו "אמרינן שמא אמת הדבר שקידש". היינו שאף אם האיש נתן גט בלא שבית דין דרשו ממנו לעשות כן, אם מדובר במקרה שבו יש סיבה לחשוש שמא באמת היו קידושין, ורק מבחינה הלכתית אין לחשוש לכך, כיוון שניתן גט חוששים שהגט הוא גט. אך אם ודאי הוא שהקידושין לא היו קידושין, הגט אינו גט.
ובשו"ת המהרש"ל (סימן כה) כתב בשיטת הרשב"א ש"נראה דלא כתב הגאון [=שהגט אוסר] אלא דווקא במשודכת שיש ראיה לדבר שנוכל לומר שקדש' ומאן דחזי גיטא יאמר בודאי בעבור שנתקדשה... שדוקא במקום שיש שידוכין ואז ניתן היה לחשוב שמא גם היו קידושין ולהחמיר, אך בלא קידושין לא אמר". והביאו הבית שמואל שם.
והמהרש"ל חלק על כל חומרתו של הרשב"א וטען אפילו במקרה שקדמו שידוכין, שגם במקרה כזה גט שאין בו ממש אינו פוסל. ואין ראיה מחלוצה, שהרי שם בזמן החליצה הייתה זקוקה מספק. וגם אין ראיה מקידושין סה ע"א, מפני שמסקנת הסוגיה לפי הראב"ן היא שרק גט שכופים את הבעל לתת פוסל בכהונה, אך גט שרק מבקשים ממנו ואינו מעיקר הדין אינו פוסל.
המהדיר של תשובות הרשב"א (מהדורת מכון ירושלים) הציע לתרץ בחילוק זה את הסתירה בין התשובות (בחלק א סימן תקנ הערה 9):
שכל שנתן מפני חשש קידושין שנתברר בשעתו שלא היה בו ממש, אינו כלום, ואף אם היה עפי ב"ד טועין, כיון דאף בשעת נתינת הגט לא היה חשש קידושין כלל. אבל כל שנתן מפני דבר שלא נתברר בשעתו, חיישינן, דאיכא דשמע בגט ולא בהכרזה, הואיל ובשעת הגט לא נתברר..."
ובב"ח (אבהע"ז סימן ו אות א) כתב שגם לאוסרים, אם כהן עבר ונשא, בדיעבד אין צריך להוציא, וכמו ספק חלוצה, ואינו דומה לריח הגט שאף בדיעבד צריך להוציא. אך הט"ז (ס"ק ב) חלק עליו מלשון הרשב"א והרמ"א, וכתב שאין שום ראיה לקולא זו, שהרי אין זה דומה לספק חלוצה שהיא גזרה שלא גזרו בדיעבד.
והנה בנדון זה נראה שלדעת ר"י הלבן והרא"ם פשוט שאין לאוסרה לכהן מחמת הגיור שנעשה לחומרא, שהרי אין כאן שום 'הודאה' מצד הבחורה שהיא אסורה לכהן. וכמו כן אם קובעים שהגיור המקורי היה טוב, לא היה שום צורך בגיור נוסף. ואילו לדעת הרשב"א תלוי הדבר בהסברים השונים בדעתו. לפי חילוקו הראשון של הבית שמואל, יש לדון אם הגיור השני נחשב מצב של "הבית דין הצריכו". לגבי חילוקו השני של הבית שמואל, שגם אם גירש מעצמו "אמרינן שמא אמת הדבר דקידש", הרי שהגיור השני אינו מוליד חשש שמא הגיור הראשון לא היה טוב. לגבי חילוקו של המהרש"ל בדעת הרשב"א, "שדוקא במקום שיש שידוכין ואז ניתן היה לחשוב שמא גם היו קידושין", לכאורה גם כן אין לאסור בנדון דידן. לפי הצעת המהדיר בתשובת הרשב"א, יש לדון אם בית הדין האורתודוקסי עשה את הגיור השני מפני שהמצב באמת "לא נתברר בשעתו", או שמא הגיור היה באמת רק "לרווחא דמילתא" בגלל ש"יש שמרננים על גיור ההוא" (כלשונו של הרב האורתודוקסי בתעודות שציטטנו מהן למעלה) אבל באמת "נתברר בשעתו שלא היה בו ממש" בגיור השני. ולפי הב"ח, שאין לאסור בדיעבד אם כבר התחתנו, יש לדון אם נדון דידן נחשב מספיק "בדיעבד" כדי להקל.
ובשו"ת יביע אומר (חלק ו אבהע"ז סימן א) דן באישה שנישאה בנישואין אזרחיים, התגרשה בגט בבית דין, נישאת לאחר והתגרשה גם ממנו, ועכשיו רוצה לחזור ל"בעלה" הראשון, בגלל "ילדם המשותף שהוא חולה וזקוק להורים שיסעדוהו ויטפלו בו כראוי". והסיק ש"יש מקום להתיר להם לחזור ולהנשא בחופה וקידושין כדמו"י". זהו למרות שהגירושין הראשונים נעשו בבית דין ובית הדין ערך את הגירושין בגלל חשש אמיתי לדעות שנישואין אזרחיים מצריכים גט (אלא שלגבי נקודה זו הכריע ביביע אומר ש"לפ"ד רוב גדולי האחרונים הנ"ל נישואין אזרחיים אינם מצריכים גט כלל... לענין איסור לאו של מחזיר גרושתו משנישאת אין להחמיר כלל").
עוד יש להעיר שכל הדיונים הנ"ל התייחסו לאישה שקיבלה גט שעל פי דין לא היה תקף. והמקור לאסור היה לגבי איסור חלוצה לכהן, כאשר מתברר שהחליצה (שאוסרת לכהן מדרבנן מעין גירושין) הייתה מיותרת. אבל במצב שלנו, השאלה היא לגבי חשש איסור לכהונה הנובע ממעשה גיור שכנראה לא היה תקף. ניתן להציע שרק לגבי גט יש מקום להחמיר בגירושין שנעשו שלא לצורך. אבל אולי אין לנו לחדש שגם לגבי איסור גיור לכהן צריכים לאסור את האישה לאחר גיור מיותר. והרי גם לאוסרים, מדובר בספק דרבנן בלבד, שלגביו לכאורה יש לומר שספקו להקל.
ובתשובתו של הרב נפתלי נוסבאום (מקבציאל כ, עמודים קיט-קכא) דן במקרה שבו אישה עברה גיור לחומרה מחמת שסבתא שלה התגיירה אך אימה לא שמרה מצוות, והעלה שם לחלק בין גט לגיור, וכתב שם שדיבר על כך עם הגרי"ש אלישיב שהסכים להתירה לכהן.
בקובץ תשובות (חלק ג סימן קפא) נשאל הגרי"ש אלישיב בדבר אישה שהתגיירה בחוץ לארץ ונישאה ליהודי ונולדה להם בת, וכשעלו לארץ האישה התגיירה בשנית יחד עם בתה, מחמת שאבדו המסמכים על הגיור. כאשר גדלה הבת היא רצתה להינשא לכהן, ועלתה השאלה אם אכן יוכח שהאם התגיירה בטרם לידת הבת, האם עדיין יש לאסור את הבת לכהונה מחמת הגיור שנערך לה בעודה קטנה. [רואים מדבריו שאינו מקבל את החילוק שהצענו (בסוגריים מרובעות בקטע הקודם) שאולי גם האוסרים אסרו רק בחליצה וגירושין מיותרים. מכל מקום עדיין ברור שהיה מקל לגבי נקודה זו בנדון דידן.]
הגרי"ש אלישיב כתב להקל בזה:
ונראה דבנידון דידן יש לדון דאליבא דכולי עלמא יש להתירה לכהן, דהרי הגירות של הקטנה בת השנתיים – במקרה והיתה צריכה גירות – הוא מדין זכין לאדם שלא בפניו, שהגירות זכות הוא לו, עיינו יורה דעה סימן רסח 'גוי קטן – אמו מביאתו להתגייר, בית הדין מגיירין אותו, שזכות הוא לו כו'. בין קטן שגיירו אביו בין שגיירוהו בין דין, יכול למחות משיגדיל'. ועיינו שם בפתחי תשובה מה שכתב מהחתם סופר.
והנה זה פשוט שכל זה שאסרו חז"ל לכהונה ומשום דאיכא דחזי בחליצה ולא שמע מההכרזה, זה דוקא כשהחליצה היתה כשרה מצד עצמה, אבל ודאי כשהיה חסרון בגוף החליצה אין לנו שאסרוה לכהונה (והרי זה כמגרש על תנאי ולא נתקיים התנאי).
ולכן אם היתה השאלה בגדולה שבאה להתגייר עוד פעם כשאין בידה להוכיח שהיא כבר נתגיירה, שפיר יש לומר דאפילו כשנתברר אחר כך שאמת נכון הדבר שהתגיירה כבר, מכל מקום דינה כחלצה ואחרי כן נתברר שנולד בן לצרתה במדינת הים.
אבל בנוגע להבת הקטנה דחלות הגירות אצלה הוא מדין זכין לאדם, וכאן הוכיח סופו על תחילתו שלא היה שום זכות בעצם הגירות.
אך כל זה כפי שאמרנו בתחילת דברינו, במה דברים אמורים אם באמת נכון הדבר שהאם נתגיירה עוד בהיותה בחוץ לארץ, ויש על זה הוכחות ברורות".
נציין שגם במקרה שלנו, הגיור השני נעשה כאשר הבת הייתה רק בת אחת עשרה, כך שגם בו נאמר שאין זו זכות עבורה ואינו גיור כלל.
ועל כן בנדון דידן אין לאסור את הבת לכהונה בגלל גיורה לחומרה..