פדובה, איטליה Padova, Italy
אייר תש"פ
כה. מוזיקה בספירת העומר בימי המגפה
שאלה:
האם מותר לשמוע דיסק של מוזיקה בספירת העומר? יש אדם מבוגר שנמצא בבדידות בימי הקורונה והמוזיקה יכולה להועיל לו מאוד לשמור על מצב רוח חיובי ולהפיג את הבדידות.
תשובה:
נחלקו הפוסקים אם יש להימנע משמיעת כלי שיר כל השנה משום אבלות על חורבן בית המקדש, ולמעשה נוהגים להקל בכך1מובא בגמרא (גיטין ז ע"א), "שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר? שרטט וכתב להו: (הושע ט, א) 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים'. ולישלח להו מהכא: (ישעיהו כד ט) 'בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו', אי מההוא הוה אמינא הני מילי זמרא דמנא, אבל דפומא שרי, קמ"ל".
הטור (או"ח סימן תקס) מביא בשם הראשונים כמה פירושים לגמרא זו ולאיסור שמיעת זמר בזמן הזה: "ואסרו כל מיני שיר בין בכלי בין בפה. ופירש"י כגון לשורר בבית המשתה; והתוס' מפרשים דאפי' בלא משתה נמי ודוקא למי שרגיל בכך כההיא דאיתא בירושלמי, 'ריש גלותא הוה קאים ודמיך בזמרא', פירוש בשכבו ובקומו היו מזמרין לפניו. ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דבכלי אסור לשמוע בכל ענין ובפה דוקא על היין; אבל הוא ביאר בתשובת שאלה דאפילו בפה אסור אף בלא משתה. ואין חילוק בין לשון עברי ולשון ערבי, כל שכן אם הן דברי ניבול שאסור לשומעו אף בלא מליצה וניגון. והני מילי שירת אהבים כגון לשבח יפה ביופיו וכיוצא בו, אבל מותר לומר שירות ותשבחות על היין בבית המשתה".
רש"י (בגיטין שם ד"ה זמרא) ותוספות (שם ד"ה זמרא) פירשו את שאלת הגמרא בבית המשתה על היין וממילא האיסור בכלי שיר הוא דווקא על היין [והתוספות הוסיפו ש"ראוי להחמיר" אף למי שרגיל תמיד בכך, "שמתענג ביותר"]. ואילו הרמב"ם (הלכות תעניות ה, יד) הבין שבכלי שיר ישנו איסור תמיד ובכל מקום, ובשירת הפה אסר רק על היין (ויש לעיין בדעתו כיצד הבין את דברי הגמרא, שהרי הגמרא לכאורה השוותה בין כלי שיר לבין שירת הפה; ועיינו שו"ת אגרות משה חלק א ס' קסו בביאור דעת הרמב"ם) ואילו הרמב"ם בתשובה למד שהגמרא אינה עוסקת דווקא בשירה על היין אלא גם ללא יין, ולכן אסר הן שמיעת כלי נגינה והן שירת הפה בכל מקרה, חוץ משירות ותשבחות לה'.
נחלקו הפוסקים כמי לפסוק ויש בכך שלוש שיטות:
א. מרן בשלחן ערוך (או"ח תקס, ג) פסק: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם; הגה: ויש אומרים דוקא מי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה (טור); [וממשיך המחבר:] ואסור לשומעם מפני החורבן; ואפילו שיר בפה על היין אסורה, שנאמר: בשיר לא ישתו יין". לפי זה מרן המחבר פסק כרמב"ם בפסקיו, שנגינה בכלי שיר אסורה תמיד ושירת הפה אסורה על היין .
ב. הרמ"א פסק כרש"י ותוספות שאף איסור הנגינה בכלי שיר הוא דווקא על היין ובבית המשתה; ומוסיף שהוא הדין למי שרגיל בהם (שאצלו הדבר מהווה שמחה יתרה, כמבואר בתוספות ובבית יוסף שם).
ג. הב"ח (על הטור שם, אות ז) פסק כרמב"ם בתשובה, שאין חילוק כלל בין בית המשתה לבין כל שירה, והן שירת הפה והן כלי נגינה נאסרו בכל מקום ובכל זמן חוץ משירת שירות ותשבחות לה'. והפסוק שהביאה הגמרא המזכיר יין הוא לאו דווקא לגבי בית המשתה, אלא העיקר הוא בגלל השיר עצמו.
הב"ח הוכיח את שיטתו מהגמרא (סוטה מח ע"א): "אמר רב הונא: זמרא דנגדי ודבקרי שרי, דגרדאי אסיר" ופירש הב"ח: "שזימרת בני אדם בשעה שמושכין המשאוי או בשעה שמנהגין השור לחרישה מותר שאינו אלא לתקן מלאכתן, אבל הנגינות שמנגנים האורגים והוא הדין שאר האומנין באומנותן אסורין שאינן אלא לשמח לבבם ואסור כדכתיב, 'אל תשמח ישראל אל גיל כעמים', וכל שכן שאסור לשמוע כלי זמר... וכן הנשים המזמרות בפה בעת מלאכתן יש למחות בהן".
נחלקו הפוסקים האחרונים כיצד להכריע. המגן אברהם (שם ס"ק ט) תמה על מרן המחבר מדוע סתם כרמב"ם בהלכותיו ולא כתב כדבריו בתשובה. נראה שהמגן אברהם מכריע כב"ח שפסק כרמב"ם בתשובה, שהרי הביא את ראיית הב"ח מסוטה ואת דבריו שגער בנשים המשוררות (ואמנם כשהביא את הראיה מסוטה פירש את הגרדאי ששירתם היא "לשחוק בעלמא" כפירוש רש"י שם, ולא כב"ח שפירש "לשמח לבבם", ולקמן נפרש שאין זה אותו הפירוש וצ"ע).
המשנה ברורה (שם סימן תקס ס"ק יג) אף הוא הביא את דברי הב"ח ולעומת זאת בשער הציון (שם ס"ק כה) התיר לאשה לזמר כדי להרדים את תינוקה, כיוון שלשיטת מרן המחבר והרמ"א רק שירה על היין נאסרה ולכן בכל מקום שיש צורך בשירה לא נאסור כב"ח ונתיר שלא על היין. אך משמע שבסתם שירה ללא צורך, המשנה ברורה אוסר כב"ח ואפילו שלא על היין.
בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קסו) מביא את השיטות השונות ומכריע כשיטת הרמב"ם בהלכותיו, שכל כלי שיר אסורים ואילו שירה בפה נאסרה רק על היין. (וכתב שם שניתן לומר שאף רש"י ותוספות מסכימים להלכה עם הרמב"ם שבכלי שיר אסור בכל מקום, לא רק בבית המשתה.) ואמנם האגרות משה דחה את ראית הב"ח מהסוגיא בסוטה, כיוון שהגרדים הרי שרים בכל יום, ואם כן הם נחשבים כמו המלכים שרגילים בשירה ולכן אסורה שירתם ואין בכך להוכיח שכל שירה בפה אסורה. אבל מכל מקום הוא הוסיף ואמר שבעל נפש יחמיר כב"ח ויאסור שירה בכל מקום, חוץ מדבר מצווה.
לכאורה דחייתו את הוכחתו של הב"ח דחוקה על פי דברי התוספות הסוברים שהטעם שרגילות אוסרת אף שלא בבית המשתה הוא כיוון שמדובר במי "שמתענג ביותר", היינו מלכים שכל הזמן שומעים מוזיקה ומתענגים עליה ואצלם יש בדבר שמחה יתירה, ומביא דבריהם מרן בבית יוסף, ואם כן לא שייך לומר זאת על הגרדים ששרים תוך כדי מלאכתן. אמנם בשו"ת יחוה דעת (חלק א סימן מה) הביא שיטת המהרש"ל (גיטין פרק א סימן יז) שפירש את הגמרא בסוטה כאגרות משה (ואפשר להסביר בגמרא גם בדרך נוספת וכדלקמן).
שיטה נוספת הביא הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת שם, להתיר לשמוע מוזיקה מרדיו וטייפ ואפילו של כלי שיר, אם לא על היין ובבית המשתה, וכרש"י והרמ"א, והביא כדרכו אחרונים רבים לבסס דבריו. ואף שבדרך כלל פוסק הוא כמרן המחבר, שהחמיר כרמב"ם, הרי שכאן לדעתו יש להתיר כיוון שיש ספק ספקא. ראשית ייתכן שאין ההלכה כרמב"ם, ואף אם ההלכה היא כמותו, ייתכן שכאשר כתב שאפילו בשירה בפה אסור על היין, המילים "על היין" מוסבות אף על הרישא, שמדברת בכלי נגינה, ואם כן אף הרמב"ם יודה לרש"י כפירוש כנסת הגדולה. ואף אם לא נפרש כך, ברדיו ניתן לומר שאין זה מכשיר שהיה בזמן חז"ל, ואם כן כלל לא גזרו עליו וכשיטת החלקת יעקב. וסיים: "אין למחות במקילים, כיון דהוי מילתא דרבנן והמחמיר תבא עליו ברכה".
ובהערה שם דחה את ראיית הב"ח מהסוגיא בסוטה, כיוון שאפשר לפרש את הגמרא כפירוש רב האי גאון, שהחילוק בין שירת הגרדים לשירת הנגדי ודבקרי הוא שבשירת הגרדים היו דברים מכוערים ודברי פריצות ולכן נאסרה, בניגוד לשירת הדבקרי (וראו עוד בדברי המאירי בגיטין ז ע"א). לפי זה אין ראיה כלל לאסור שירה רגילה בפה. על פי דבריו אולי ניתן לפרש כך אף ברש"י, שפירש ששירת הגרדים הייתה לשחוק בעלמא; לא כביאור הב"ח שהיה לשמח לבבם, אלא שהיה למטרת שחוק והיתול ודברים מכוערים ולכן נאסרה, ולא כמגן אברהם לעיל. אלא שמפירושו של רש"י לא משמע כן, שפירש את שירת הנגדי ודבקרי כצורך העבודה ומשמע שהחילוק הוא בין שירה שהיא לצורך עבודה לשירה שאינה לצורך ולא בין שירה נאה לשירה מכוערת ופרוצה.
נמצאנו למדים שהלכה זו תלויה במחלוקת ראשונים ואחרונים, אם מותרת כל השנה נגינת כלי שיר או שירה בפה. ולמעשה, מנהג העולם להקל.. יש מהפוסקים שכתבו שאף שנוהגים להקל כל השנה, בתקופת האבלות שבימי הספירה יש להחמיר2בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קסו וכן חלק ג סימן פז) אסר לשמוע מוזיקה מכלי שיר בספירת העומר, גם לשיטות שפוסקים נגד הרמב"ם ומקילים במשך השנה כרמ"א (כמובא באריכות לעיל). והוא מתבטא: "דגם זה הוא הנאה ואסור בימי ספירה בעניני שמחה לפי המנהג".
גם בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן לד) פסק שאין הבדל בין שמיעת נגינת כלי שיר ישירה לבין שמיעת שירים מרדיו. ובימי הספירה יש להחמיר ולאסור, וקל וחומר שלאבל, שאסור בשמחה, יש לאסור.
גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן קיא) אסר שמיעת מוזיקה בספירת העומר. תחילה כתב שהמנהג להימנע מזה, "וגדול כח המנהג". עוד כתב (שם אות ב) שיש לאסור השמעת מוזיקה קל וחומר מריקודים ומחולות שאסר המגן אברהם. אמנם תשובתו התייחסה להשמעה ישירה מכלי נגינה ולא לשמיעה מרדיו (ולכן מובן הקל וחומר שעשה מריקודים ומחולות) ועל כן יש לומר שאין דבריו שייכים לנדון דידן.
אמנם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן לג אות ב) כתב ששמיעת מוזיקה מרדיו היא כשמיעת מוזיקה חיה, ובימי שלושת השבועות ובימי הספירה כיוון שריקודים ומחולות נאסרו, נאסרה גם שמיעת כל סוגי המוזיקה.. ויש שכתבו שאין חילוק בין ימי הספירה לשאר השנה, ומותר לשמוע מוזיקה אף בימי הספירה3בשו"ת מלומדי מלחמה לגרנ"א רבינוביץ (סימן פז, עמוד 215), בהתייחסו לשאלה אם מותר לשמוע מוזיקה מרדיו בשלושת השבועות, כתב שמוזיקה של שמחה, כגון מוזיקה בבית המשתה, נאסרה כל השנה. אבל כיוון שאין אנו אוסרים שמיעת מוזיקה מרדיו כל ימות השנה, שאין אנו מגדירים אותה כשמחה, הרי שאין שמיעת מוזיקה מרדיו אסורה אף בשלושת השבועות, מפני שלא הייתה גזירה מיוחדת על מוזיקה בימי האבל.
בשו"ת יחוה דעת (חלק א סימן מה) הביא את דעת שו"ת חלקת יעקב (סב, ב) שאפילו אם כל מיני כלי שיר נאסרו, על רדיו לא נגזרה הגזירה ומותר..
מוזיקה שאינה משמחת מותרת בשמיעה לכל הדעות, אף בימי הספירה4ישנם סוגי מוזיקה שאינם משמחים, כמבואר במסכת שבת (קנא ע"א) שהיו מחללין בהלוויית המת. ואמנם שם מדובר על מוזיקה שהיא חלק ממעשה האבלות, אך ניתן ללמוד משם שיש סוגי מוזיקה שונים. כמו כן ניתן ללמוד זאת משיטת המהרש"ל בגיטין (שם) שחילק בין שירת הגרדים לדבקרים, שאצל הגרדים שירה זו משמחת ולכן אסורה, ואילו שירת הדבקרי ענינה לא היה השמחה אלא צורך אחר ולכן יש מקום לחלק בין סוגי המוזיקה: בין מוזיקה המשמחת לבין מוזיקה שאיננה משמחת. וכן כתבו בשם הגרש"ז אויערבאך בספר הליכות שלמה (מועדי השנה ניסן-אב, יא, יד), שבספירת העומר נאסרה רק "כל שירה המעוררת לשירה ומחול, אבל שירה המרוממת את האדם אך אינה מביאתו לריקוד ומחול מותרת"..
לגבי אדם מבוגר השרוי בבידוד ויש חשש שהמצב ישפיע על בריאותו הנפשית, ואפילו רק על מצב רוחו (שהרי למצב הרוח השפעה ישירה על הבריאות), יש מצווה לעזור לו לשמוע מוזיקה שתעודד את רוחו ותיתן מרגוע לנפשו5עיינו בהרחבה לעיל תשובה כד.. לגבי ריקוד ממש, הדבר תלוי בכל מקרה לגופו ויש להתייעץ עם רב המכיר את השואל ואת מצבו מקרוב6מבואר במגן אברהם (סימן תצג ס"ק א) שנהגו להימנע בתקופת האבלות של ימי הספירה מריקודים ומחולות. ולכן אין להקל אלא במקום צורך מובהק..
אף שאר בני אדם שברוב השנים נוהגים שלא לשמוע מוזיקה בתקופת האבלות שבימי הספירה, אם הם חשים בבדידות מחמת מגפת הקורונה, הם רשאים לנהוג השנה כדעת הפוסקים המקילים ולשמוע מוזיקה מחמת הצורך הנפשי.
ישנה עדיפות לשמיעת מוזיקה של שירות ותשבחות לקב"ה7כמבואר בשלחן ערוך (או"ח תקס, ג)..