יוה"כ הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביוה"כ. כבר הבאתי לעיל דעת רבנו יונה ז"ל בשעריו שער ב' אות י"ד שכתב ומצות עשה מן התורה להעיר האדם את רוחו לחזור בתשובה ביוה"כ שנא' מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, וחזר ושנה הדברים לקמן בשער הרביעי אות י"ז כי מה שנאמר לפני ה' תטהרו מ"ע על התשובה שנחפש דרכנו ונחקורה ונשובה אל ה' ביוה"כ ואע"פ שנתחייבנו על זה בכל עת החיוב נוסף ביוה"כ ע"כ, ובבה"ג הל' יוה"כ כתב ומחייב בר ישראל לאודוי ביומא דכפורא שנא' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' ואשכחן דהאי כפרה וידוי דברים הוא דתניא וכפר בעדו ובעד ביתו בהרצאת דברים הכתוב מדבר וכו' ומשמע ג"כ דהוא מדאורייתא אבל לא מקרא דלפני ה' תטהרו אלא מכי ביום הזה יכפר עליכם, אבל עי' ביראים סי' קכ"א שאחר שהביא דין וידוי יוה"כ לכהן גדול כתב תולדה למצות עשה צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים וכו' הרי דס"ל דהוא רק דרבנן, והחינוך במצוה שס"ד כתב והעובר ע"ז ולא התודה על חטאיו ביוה"כ שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה ביטל עשה זה, והיינו עשה דוהתודו.
והנה מדברי רבנו אינה ניכרת דעתו בזה בכוונתו לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה אבל כנראה דעתו כדעת החינוך, ועוד נשוב לעיין בזה, והנה לשונו של רבנו מתאים עם מה שאמרו במדרש שובה הובא באור זרוע הגדול הל' יוה"כ סי' רע"ז יתברך שמו של הקב"ה ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל ותיקן להם עשרת ימי תשובה שאפילו יחיד עושה בהם תשובה מקבלים תשובתו כתשובת ציבור לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה וכו' (כאן נמצא רשום בכת"י של הגאון המחבר זצ"ל "וצריך לברר עוד הענין") ועי' בפסקתא רבתי, בהוספה פיסקא שובה פ"ג יתברך שמו ויתעלה זכרו שהוא מחבב את ישראל ותיקן להם עשי"ת שאפילו יחיד עושה בהן תשובה מקבלין תשובתו כתשובת צבור לפיכך צריכים כל ישראל להחזיק בתשובה ולעשות שלום בין אדם לחבירו ולמחול זה לזה בערב יוה"כ כדי שיקבל תשובתם וכו' וזהו גם נוסח רבנו באמרו לפיכך.
ומצות וידוי יוה"כ שיתחיל מערב היום קודם שיאכל וכו'. לשון הסוגיא כמו שהיא לפנינו מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשכה אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו אבל לפי"ז מצות וידוי ערב יוה"כ נשאר דהוא עם חשיכה (ור"ל אחר שאכל ושתה) אלא שהוסיפו חכמים מפני החשש שמא תטרף דעתו שיתודה גם קודם, דהרי לא פליגי ע"ז כלל והרי גם מזה הוכיח הרמב"ן ז"ל שיטתו דמחויב להתודות עם חשיכה וכדאמר דמשמע דהכי קתני דמצות וידוי של ערב יוה"כ עם חשיכה הוא דהיינו לאחר שיאכל וישתה אלא שהקדימו לו חכמים להתודות קודם שיאכל שמא תטרף דעתו בסעודה, ועלה קאמר שאע"פ שהצריכו לו להקדים ולהתודות עיקר הוידוי לא הפסיד את מקומו וכו' עיי"ש [וראיתי להעיר כאן מדברי הבה"ג שלא ראיתי מי שהביאו דמבואר בו בהדיא דלא כהרמב"ן ז"ל שכתב ולאחר שהתודה הללו ששה וידויים (של קודם אכילה וחמשה דיוה"כ גופיה) מובטח לו לאדם שמתכפרים לו עונות וכו' שבינו לבין המקום הרי להדיא דלא כהרמב"ן ז"ל] ואלו רבנו לא הזכיר כלל הדין דמצות וידוי עם חשיכה (ועי' בירושלמי סוף יומא מצות הוידוי ערב יוה"כ עם חשיכה עד שלא נשתקע במאכל ובמשתה ונראה דגם קודם האכילה עם חשיכה קרי ליה וצ"ב) וראה זה מצאתי ברי"ף ז"ל גרסתו בבריתא ת"ר מצות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה דברי ר' מאיר וחכ"א צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא יארע דבר קלקלה בסעודתו וכו' הרי דחכמים פליגי על ר"מ דס"ל דמצות וידוי עם חשיכה, וס"ל דמצות וידוי קודם אכילה והם המה דברי רבנו שמצות וידוי יוה"כ שיתחיל מערב היום קודם שיאכל והוא כחכמים דר"מ, ולפי גרסא זו מדויקים גם יתר הדברים שעמד עליהם הרמב"ן ז"ל כמו בהא דאמר ואע"פ שהתודה קודם שאכל יתודה ערבית וכי תעלה על דעתך שלא יתודה ביוה"כ מפני שהתודה קודם יוה"כ והלא עיקר הודוי ביוה"כ הוא. ולפי"ד רבנו וגירסתו גם זה מדויק היטב, שעיקר מצות הוידוי אליבא דרבנן הוא בערב יוה"כ קודם האכילה ואז הוא וידוי יוה"כ ועיקר מצותו, ואע"פ כן מחויב להתודות גם ביוה"כ בכל התפלות. ומדברי התוס' ישנים נראה ג"כ שהיתה להם גי' זו דחכמים פליגי על ר"מ. ועי' באגודה יומא שכתב מצות וידוי ערב יוה"כ חכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה, ויש מקום לשער כי היתה גם גרסתו כגי' הרי"ף שהבאנו אבל אינו מוכרח. ועי' ביראים סי' קכ"א הביא ג"כ כגי' הרי"ף דברי ר"מ וחכמים אומרים וכו'.
והיכן מתודה וכו'. לא הזכיר רבנו הוכחת הגאונים מסוגין דצריך לעמוד בשעת וידוי דהרי הוכיחו בגמ' דעיקר וידוי הוא אבל אנחנו חטאנו מהא דשמואל דקם אכרעיה כי מטא שלוחא דצבורא לאבל אנחנו חטאנו וכבר עמד ע"ז הרב תוספות יוה"כ ז"ל בשם שיירי כנסת הגדולה. ואנכי כתבתי במקום אחר לישב השגת הגאון אור גדול זצ"ל על הרמ"א בסי' קכ"ד שהביא מהגהות מנהגים שכל פעם יעמדו כשחוזר השליח ציבור התפילה. והשיג ע"ז הגאון הנ"ל דהרי מבואר להדיא כאן דשמואל הוי יתיב בעת חזרת הש"צ וקם לאבל אנחנו חטאנו. והנה מלבד שאין זה מוכרח כלל שהרי כתב הסמ"ג ז"ל במצות עשה ט"ז אחרי הביאו עובדא דבר המדורא ומשם אני מביא ראיה שלא היה רגיל לעמוד ביוה"כ (ועי' באגודה ביומא דף קל"ט כתב אכן יש שאין נוהגין לעמוד ומביאין ראיה מהא דבר המדורא וכו' ומשמע שלא היה עומד כל היום) ושמא אנוס היה מחמת זקנה או מחמת חולי ולא היה יכול לעמוד כל היום עכ"ל וכן מצאתי שהובא כל זה בהגהות מימוניות סוף הל' שביתת עשור מבלי אשר הביא מקור הדברים ולפי"ז נדחה גם ראית הגאון הנ"ל. אולם לפי"ז עוד תגדל הראיה דמחויב לקום בשעת וידוי אבל אמרתי דהביאור בגמ' כיון דמטא שלוחא דצבורא לאבל אנחנו חטאנו ר"ל דבאמת הרי אומר הש"צ פסוקים ובדברי רצוי וכמ"ש הר"ן וכן הסדר בכל מקום אלא שאח"כ אומר וידוי אבל אנחנו חטאנו והנה הפסוקים שאומרים הרי אינם מסדור תפלת שלוחא דצבורא רק הוספה כעין פיוטים, ובודאי רשאי לישב אז שהרי אין שעת תפלה וחזרת הש"צ ובין שהגיע לאבל אנחנו חטאנו ובין שהש"צ צריך להודות בברכה רביעית הרי זה בכלל תפלת הש"צ וצריך לעמוד והוכיח מזה הגמ' דזהו עיקר הוידוי והוי מכלל תפלת הש"צ ווידויו לברכה הרביעית ולהכי קם שמואל, ולפי"ז הרי אין ראיה דצריך לעמוד בשעת וידוי, אלא משום דהוא שעת תפלת הצבור. ופשוט.
ואולי הוכחות הגאונים שצריך לומר עם השליח ציבור שהיתה גרסתם כמו שהיא לפנינו קם אמר ר"ל ששמואל אמר אבל אנחנו חטאנו עם הש"צ, ואמר בגמ' ש"מ זהו עקרו של וידוי אבל גי' הרי"ף וכן הגרסא בכת"י קם מיקם אמינא ש"מ עיקר וידוי, וקאי על בר המדורא, ושמואל רק קם והוא כמ"ש משום שהוא תפלת הצבור וחזרת הש"צ אבל לא אמר כלל. ויש להאריך עוד בזה, דהרמ"א לטעמיה הביא גם דיוק הגאונים בסי' תר"ז דצריך לומר עם הש"צ ולדברינו זה ליתא ועוד נדבר בזה. (עוד מצאתי בהרא"ש שהיתה לפניו הגי' ש"מ עיקר וידוי מעומד הוא, והביאו כן גם בשם הרי"ף אבל ברי"ף לפנינו ליתא לגי' זו. וכנראה הרי לא היתה כן גם גי' הגאונים שהרי הגאונים כתבו דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד. ולפי גי' הרי"ף דבר המדורא הוא דאמר לא שנו אלא דלא אמר אבל חטאנו אבל אי אמר אבל חטאנו לא צריך, משמע כמו שכתבנו דהרי איכא כמה נוסחאות בוידוי והיה אומרים כמה מהם, ואמר כיון שאמר הנוסח של אבל אנחנו חטאנו אינו צריך עוד לאותן הנוסחאות, ואמר אח"כ ששמואל היה קם לאותו הנוסח ולא לנוסחאות אחרות ש"מ דזהו עיקר וידוי) ועי' בה"ג הל' יוה"כ ויחיד דלא גמיר אתה יודע ואתה נותן יד לפושעים כדאמר בצלותיה אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו נפיק ביה ידי חובתיה, הרי להדיא שאמרו עוד נוסחאות אלא שזהו העיקר ובו יוצאין אם אינו יודע נוסח אחר.