ומה היא התשובה הוא שיעזב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזב רשע דרכו וכן יתנחם על שעבר שנא' כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר וכו'. מנה כאן רבנו יסודי התשובה עזיבת החטא, הקבלה על להבא והחרטה על העבר בסוף והנה רבנו יונה בעקרי התשובה שלו מנה לעיקר ראשון החרטה ואח"כ עזיבת החטא, אמנם כתב אח"כ בעיקר השני כי יש נפק"מ בין מי שחטא על דרך מקרה כי אז לכל לראש צריכה החרטה לבא ואח"כ עזיבת החטא וע"ז נאמר ומודה ועוזב ירוחם ר"ל תחלה ומודה היינו החרטה והודוי ואח"כ ועוזב, אמנם האיש המתיצב על דרך לא טוב תמיד ושונה באולתו תשובת האיש הזה סדרה תחילה עזיבת החטא ואח"כ החרטה כמו שנאמר יעזוב רשע דרכו ומביא ג"כ קרא דאחרי שובי נחמתי שהביא רבנו דמוכח מזה שאחר התשובה באה החרטה והאריך כדרכו בדברי נועם ורבנו כנראה לא חילק ביניהם וכתב לדבר החלט שתמיד עזיבת החטא קודם לחרטה והחרטה באה לבסוף.
וכבר ראיתי להרב אור ישראל ז"ל בקונטרס כוכבי אור שעמד על סדר דברי רבנו שמנה עזיבת החטא וקבלה על להבא ואח"כ כתב וכן יתנחם על שעבר שהוא החרטה ואח"כ כתב ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שזה שייך לגדר הקבלה להבא. ואין סדר למשנה זו שהרי צריך היה לכתוב ויעיד עליו יודע תעלומות אחר ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, וכתב הרב ז"ל בזה דברים של טעם, כי באמת רגש החרטה הוא חלש אצל בני האדם על רוע מעשיהם באשר חסרה להם ההכרה מגדל הרעה שעשו, ומה גם אחרי ששנו בחטא ונעשה להם כהיתר, בודאי שרגש החרטה על המעשה יקהה מאד וכל עוד שלא יעזוב האדם לגמרי את חטאיו ויתרגל להטיב הרבה, לא יבא בלבבו רגש החרטה הראוי למעשיו והרי הדבר ברור כי הקבלה להבא יש לה יחס ישר עם החרטה שכל מה שהחרטה תהיה יותר מוצקה תהיה הקבלה תקיפה ביותר, והחרטה לא תוכל להיות כל זמן שלא יתרגל הרבה בעשית הטובה, וא"כ כיון דהצריך רבנו שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא זה לעולם, ועדות כזאת בלתי אפשרית אם לא שתהיה כבר אצלו החרטה באופן הראוי לכן כתב רבנו קודם וכן יתנחם ר"ל דבעינן שהחרטה תהיה קודם שיעיד עליו יודע תעלומות דבלא החרטה עדות זו בלתי אפשרית. ולפי"ז הרי דברי רבנו ברורים דלעולם צריכין לתשובה מעולה שתהא החרטה אחר עזיבת החטא ואחר הקבלה להבא. ומקודם לזה אין החרטה נכונה בערכה ומדתה.
ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. כבר הראו רבותינו מקורו לפסקתא דרב כהנא פיסקא שובה וכן הוא בילקוט שם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר עד ה' אלהיך, אומרים ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם אם אנו עושים תשובה מי מעיד עלינו א"ל הקב"ה לרעה נעשיתי להם עד שנא' והייתי עד ממהר במכשפים וכו' ולטובה איני נעשה לכם עד, הוי שובה ישראל עד ה' אלהיך, והנה לפי פשוטו נראה דס"ל שהקב"ה מעיד על התשובה שהיא באמת, שלא ישוב עוד לחטא ועמד ע"ז הרב לח"מ לתמוה, דא"כ בטלה הבחירה, וכתב לפרש דברי רבנו ויעיד עליו יודע תעלומות, כלומר שיעמיד עליו את היודע תעלומות לעד, כמו ואעידה לי את השמים וכו'.
ובאמת אם בשביל קושיתו לבד אין בה משום הכרח, שאם שאין לישבה במ"ש רבנו לקמן לפי שדעת המקום אין בנו כח להשיג אבל גם בלא זה שפיר ניחא דאין הכוונה כאן לידיעה החלטית כי אם לידיעה שכלית ע"פ השתלשלות הסבות והמסובבות שאינה מחייבת כלל, וגם היא אינה בגדר ידיעת האדם, שאיננו יודע לא סבה ולא מסובב מסדר השתלשלותן מראש, אבל מ"מ נראה מקרא דמייתי רבנו שר"ל כמו שכתב הלח"מ וראית רבינו היא מקרא דאמרו אליו כל תשא וכו' ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידנו, הרי דכל זה יאמרו להקב"ה, דלא ישובו לחטאם לעולם, ומעמידים אותו לעד ועי' כ"מ, ועדיין צ"ב.