כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה וכו' עד סוף ההלכה. כל מקורי דברי רבנו בהלכה זו הביאם רבנו בעצמו בספר המצוות מצות עשה ע"ג בשם המכלתא וז"ל ונאמר שם במכלתא שאנחנו לא נלמוד מן הכתוב אלא חיוב הודוי למטמא מקדש (ואשר הפסוק והתודה אשר חטא עליה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו) מנין אתה מרבה שאר כל המצוות ת"ל דבר אל בני ישראל והתודו, ומנין אף מיתות וכריתות אמר חטאתם, כל חטאתם לרבות מצות לא תעשה כי יעשו לרבות מצות עשה ושם נאמר ג"כ מכל חטאת האדם מצות שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, למעול מעל לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל, ואשמה לרבות כל חייבי מיתות שיתודו וכו' עיי"ש עוד, ואלה המה דברי רבנו כאן.
והנה סגנון לשון רבנו כל מצות שבתורה וכו' כשיעשה תשובה, וישוב מחטאו חייב להתודות, ולא הזכיר רבנו כלל עיקר חיוב התשובה (לא כאן ולא בספר המצוות כי אם ברמזיו בריש ההלכה מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה) כי אם חיוב הוידוי כשעושה תשובה, ועיקר חיוב התשובה הרי מפורש הוא בכתוב והשבות אל לבבך וכו' ושבת עד ה' אלקיך, ועי' להרמב"ן ז"ל מה שפירש כי המצוה הזאת וכו' היא מצות עשה של תשובה ועי' לרבנו לקמן בפ"ז דקרא דושבת הוא הבטחה ולא מצוה וכבר עמדו ע"ז המחברים ועי' מנחת חינוך מצוה שס"ד האריך טובא לומר דהוו ב' מצוות נפרדות, א' מצות התשובה, והיא מקרא דושבת, ואין הודוי בפה מעכב הכפרה כלל, וראיה מקדושין על מנת שאני צדיק גמור וכו' דלמא הרהר תשובה בלבו הרי דזה סגי, אולם יש עוד מצוה התלויה בוידוי פה והיא מ"ע בפני עצמה, עיי"ש בכל האריכות, אמנם הרגיש בעצמו כי בדברי רבנו א"א לומר כן בשום אופן ולדעת רבנו ליכא אלא מצוה אחת דהתודו, וכן מפורש גם בס' החינוך וגם ס"ל לרבנו להדיא דודוי הפה מעכב הכפרה, ולא רק זה אלא אפילו הקבלה על להבא צריך בפה דוקא וגם זה מעכב כפרת התשובה ויבואר לקמן בזה.
אבל דברי רבנו מבוארין וברורים, דהנה באמת צריך להבין שחדשה תורה דין התשובה, ואלמלי כתבה תורה דין התשובה הרי הייתי אומר שאין צריכים לעזוב החטא ולהתחרט עליו וכי אפשר לומר כן, שהאיש העובר על איסורים שבתורה לא יעזוב חטאו כי אם יעבור עוד על האיסורים, וכן החרטה שהיא ג"כ מיסודי התשובה וכמ"ש רבנו וכן כל הראשונים ז"ל, הלא אין זה דין שהלא כמובן אם אדם עובר על איסורין, ומכיר חטאו ואינו כופר חלילה בהשי"ת בודאי יתחרט על אשר עשה, כי השחית את נפשו וענש יענש, אולם עיקר דין חידוש מצות עשה של תשובה הוא החיוב להתודות והקבלה על להבא, שזה אינו נכנס בגדר הממילא שהרי שפיר יכול לעזוב חטאו ולהתנחם עליהם ומ"מ לא יאמר דברים אלו בפיו ולא יקבל על עצמו להיות זהיר להבא בכל זה (ואמנם הרמב"ן ז"ל כתב דמדכתב בלשון בינוני הוא גם הבטחה ועי' סמ"ק יום שני מצוה נ"ג לשוב דכתיב ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו) וזהו יסוד התשובה שחדשה תורה בקרא דהתודה, ומיניה דריש במכלתא דלא רק שמצות עשה זו נוהגת בשעה שמביא קרבן אלא בכל עת וזמן ואפילו בחוץ לארץ וכו' וממילא הכי מדויקים ומדוקדקים דברי רבנו דמ"ע של תשובה הוא כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות והיא רק מ"ע אחת וכמ"ש גם ברמזיו, אבל דין שישוב החוטא מחטאו אין זה נכלל בכלל המ"ע שגם בלא מ"ע זו מחויב בה שהרי זהו כל קיום דיני התורה, וכי בשביל שעבר עליה נפטר מקיום התורה, וכיון שעיקר חידוש התורה בתשובה להתודות הרי בודאי שזה מעכב.
והנה עי' ביראים סי' שס"ג דנפקא ליה וידוי על קרבן משום דבכלן כתיב בהו וכפר, למדנו מוכפר שבשעה שמביא קרבן יתודה ויתחנן שימחול לו יוצרנו דילפינן מכפר יום הכפורים דתניא ביומא כ"ו וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר וכו' ולא הביא דרשות רבנו מקרא דוהתודה, ומטעם זה ס"ל להיראים ז"ל בסי' קכ"א דהא דצוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביוה"כ הוא תולדה למצות עשה דוידוי כהן גדול ביוה"כ, ואלו לרבנו ז"ל הוא משום דהוא זמן תשובה לכל ישראל וכמ"ש בפ"ב ה"ז, ויהיה הוידוי הזה מדאורייתא, ועי' בחינוך מ"ע שס"ה ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן והעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביוה"כ שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה ביטל מ"ע זו וכו' הרי דעיקר מצותו ביוה"כ ואם לא שב ביום זה ביטל מ"ע, וזה אינו בלא וידוי.
כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי וכו'. יליף לה מוידוי כהן גדול דאמרו שם מנין שבאנא ושבשם, וכמ"ש היראים שהבאנו לעיל להדיא. ואע"ג דזה דוקא היכא דכתיב וכפר והיינו בהבאת קרבן מ"מ ס"ל לרבנו דה"ה לכל המתודין, או אפשר דכ"כ רבנו משום וידוי קרבנות אבל סתם וידוי א"צ אנא דוקא ובמדרש רבה ויקרא וכן בילקוט ישעיהו נ"ה הנוסח מודה אני את כל אשר עשיתי לפניך וכו' יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתמחול לי וכו' ולא הזכירו אנא, ומ"ש יהי רצון זה אינו מנוסח אנא ה' עי' בסוגיא דיומא שם ובתוס' ישנים.
נחמתי ובושתי במעשי. בתפילת עזרא.
ולעולם איני חוזר לדבר זה. כבר הראה הגאון מהמבורג בספרו דעת קדושים מקורו בירושלמי סוף יומא וכשם שעשיתי איני עושה עוד, וכן הוא גם במדרש רבה שהבאנו לעיל.
וזהו עיקרו של וידוי. הנה מבואר כאן בדברי רבנו דגם קבלה על להבא שאינו חוזר לדבר זה לעולם הוא עיקרו של וידוי, וכ"כ לקמן בהלכה זו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, וכ"כ לקמן בפ"ב ה"ב ויגמור בלבו שלא יעשה עוד וכו' וצריך להתודות בשפתיו ולאמר עניינות שגמר בלבו, וצ"ע דהרי בוידוי כהן גדול ביום הכפורים לא אשכחן שיאמר גם קבלה על להבא, וקשה דהרי גם זה הוא מעיקרו של וידוי לדעת רבנו וכן בוידוי יוה"כ הרי העתיק רבנו לקמן בפ"ב ה"ח הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והוא עיקר הודוי ומקורו בגמ' עיי"ש ולא נזכר ג"כ קבלה על להבא כלל, והרי גם זה מעיקר הוידוי והוא פלא.
וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח. עי' בתוס' ישנים בסוגיא דמנלן באנא דאנא השני דכהן גדול הוא נוסח תפלה ולא בעי לימוד, עיי"ש, אבל אין דברי התוס' ישנים מובנים כל צרכם.
וכן בעלי חטאות ואשמות. עי' כ"מ, וכמו כן הביאו מסוגיא דכריתות ז' א' דהדר ביה רבא ועי' בדברי רבנו פ"ג מהל' שגגות ה"י, אבל אין צורך לכל זה, שהרי רבנו בעצמו הביא שם הדרשא והתודה אשר חטא יתודה על חטא שחטא עליה על החטאת כשהיתה קיימת לא משנשחטה וכו' שהרי כל זה עיקר הדברים כאן דיסוד התשובה הוא הוידוי וכל זה אינו מבואר במקורות שהביאו, וזהו שסיים רבנו אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנא' והתודה אשר חטא עליה וזוהי הדרשא שהבאנו, (וצריך לעיין עוד בס' כד הקמח אות ו' שהביא מספרי חיוב הוידוי בפה, וכן הביא ממדרש תהלים) ועי' בתנא דבי אליהו זוטא פכ"ב גדולה תשובה וכו' ואין הקב"ה מבקש מישראל אלא תשובה ודברים (ר"ל הוידוי וכ"כ המפרשים) שנא' קחו עמכם דברים.